בשנת 1829 נבנה
האקורדיון הראשון בידי דֶמיאַן
והפך מהכלים העממיים החשובים בארצות רבות,
כולל בישראל (שירה בציבור ולהקות מחול עממי ישראלי עשו שימוש רב באקורדיון).
האקורדיון מתבסס על מפוח המופעל בידו השמאלית של הנגן ודוחף אויר לעבר נקבים
רבים שכל אחד מהם נפתח בלחיצה על הקליד התואם, במקלדת עליה לוחצת יד ימין.
זהו עיקרון המזכיר את האורגן.
ביד שמאל מופעלים גם שסתומי אקורדים המשמשים
לליווי המנגינה הנוצרת בקלידים. זהו מקור השם "אקורדיון".
קרוב של האקורדיון
המוכר לנו הוא הבנדוניאון,
הפופולארי בסגנון הטנגו.
סוג נוסף של אקורדיון הוא הקונצרטינה
- אקורדיון ללא קלידים, שאת מקומם בנגינת המנגינה תופסים כפתורים רבים.
מפוחית-פה
מַפּוּחִית-פֶּה
המפוחית היא כלי
עממי
במקורו אך אינה חברה בתזמורת הסימפונית.
מקורה בכלי סיני
עתיק בשם שאנג.
היא הומצאה ב-1821 על ידי כריסטיאן בושמן
וב-1829 פותחה על ידי צ'ארלס וויטסטון
. הם יצרו מה שנתפס ככלי נשיפה פשוט ללימוד ובעל צליל נעים. המפוחית מוכרת
בשתי צורות מקובלות:
- המפוחית הדיאטונית
- זו מפוחית שכל הצלילים בה הם מסולם
אחד בלבד. לפיכך, ניתן למצוא מפוחיות, לסולמות
מז'וריים
ומינוריים
שונים. הנגינה בהן קלה ביותר, שכן המרווח
שבין לשוניות סמוכות הוא מרווח בן טרצה. זו הסיבה שכל קבוצת מרווחים סמוכים
נותנת אקורד בסולם (ומכאן שמה הלועזי "הרמוניקה" שכן היא כלי הרמוני).
- המפוחית הכרומטית
- זו מפוחית המנגנת בנוסף לצלילים הדיאטוניים גם צלילים כרומטיים
(במולים או דיאזים)
בעזרת לחיץ שבצד המפוח.
המפוחית הפכה לכלי
עממי, ובמיוחד במוסיקה האמריקאית
ובמוסיקת הבלוז,
העושה בה שימוש רב, בזכות יכולתה להפיק צלילים מתייפחים. כך, כתב גרשווין
קטעים בנוסח בלוז, בשילוב מפוחית.