בשנת 1869 מקבל ורדי הצעה שקשה לסרב לה.‏ הכַּדִיב של מצרים מזמין אצלו אופרה לכבוד חנוכתה של תעלת סואץ. ורדי,‏ שבגיל 56 הגיע לשיאים של פרסום ופופולאריות באיטליה,‏ מבקש 20000 דולר עבור היצירה, עוד טרם שכתב תו אחד. הכדיב לא התווכח - הוא שילם את הסכום (השווה פי 10 כיום) עבור הזכות להעלות את האופרה בטכס חנוכת התעלה בלבד. כל שאר הזכויות נשארו בידיו.‏ ורדי,‏ שלא רצה לכתוב את היצירה בתחילה, נאלץ להסכים ולקחת על עצמו את המשימה. הוא מעולם לא הצטער על כך.‏‏

הליברית לאופרה ריגשה את ורדי עד מאד והוא מצא עצמו משקיע את כל מאודו באופרה המוזמנת. הוא הלחין לה את האריות והדואטים המקסימים ביותר והפך אותה לאופרה המפוארת והגרנדיוזית ביותר שידעה איטליה עד אז. היא מלאה בסצינות המונים ותרועת החצוצרות שפתחה את הבכורה בקהיר רמזה על הצפוי ליצירה. היא היתה לפיסגת הצלחתו של ורדי אך הוא לא הגיע לקהיר. שונא הפלגות מושבע היה האיש ולבכורה שהפכה לאירוע עולמי ויוקרתי ביותר לא רצה לשוט. כעבור מספר שבועות הגיע ורדי לבכורה האיטלקית במילנו ושם חווה את אהבת הקהל הגדולה ביותר בחייו.‏ הוא הרגיש עתה באמת את אהבת עמו.‏

כך הפכה האופרה "המצרית" של ורדי לאחת האהובות ברפרטואר האופראי וללא ספק לגרנדיוזית שבהן.‏ במצרים מעלים אחת לכמה שנים את האופרה ותמיד הופך האירוע ליוקרתי ומתוקשר ביותר. הקשר בין היופי הפרעוני לאקזוטיות המצרית של היום, בצירוף התפאורות, התלבושות וכמובן המוסיקה הנפלאה - כל אלו ממשיכים לרתק את הקהל ולהביאו שוב ושוב ל"אאידה". אפילו השם, אאידה, הפך לנפוץ מאד במצרים של היום.‏

האופרה מספרת על אאידה, בִּתו של מלך אתיופיה, הנופלת בשביו של רָדָמֶס,‏ מפקדו החדש של הצבא המצרי,‏ ומגלה שמתחרתה היא הנסיכה אַמְנֶרִיס.‏ רדמס מביא את אביה של אאידה כשבוי ואביה מצליח לשכנעה לרמות את אהובה כדי שיסגיר סודות צבאיים. אמנריס מוקיעה את רדמס והוא נידון לקבורה בחיים בפירמידה.‏ אאידה מתגנבת לקיברו והם מתים שמחים, בעוד אמנריס מתייפחת בחוץ.‏