הרקע

בטהובן הוא אולי המלחין המסמל יותר מכל אחד אחר את החירות האישית. הוא המלחין המסמל את העצמאות של המלחינים ואחריו תבוא התקופה הרומנטית בה המלחינים יהיו משוחררים מכבלי הכנסיה והפטרונים השונים ויעמדו ברשות עצמם, לטוב ולרע. הוא חי את החירות שביטאה המהפכה הצרפתית והערצתו את הדמוקרטיה היא מסמליו של המלחין הדגול. הסיפור על מחיקת שמו של נפוליאון מהסימפוניה השלישית שלו ("הירואיקה") הוא דוגמא אחת להערצתו את החופש ושנאתו את השלטון האוטוקרטי. מנעוריו,‏ חלם בטהובן להלחין את האודה (שיר הלל) של שילר ובסימפוניה האחרונה שלו החליט החלטה נועזת - להכניס סיום למקהלה וזמרי סולו לסימפוניה. מעיון בטיוטות שרשם בטהובן מסתבר שהסימפוניה ה-9 אינה סובבת סביב רעיון אחד, כמקובל אצל בטהובן, אלא על 3 תכניות שונות שאוחדו על ידי המלחין לסימפוניה אחת, בצירוף הרעיון בן 30 השנה שלו - הלחנת האודה של שילר. זמן רב נמשכה כתיבת הסימפוניה והיא הושלמה בחורף 1823.‏

היצירה

ארבעה פרקים לסימפוניה, כמקובל:‏

פרק 1 (אלגרו מה נון טרופו) - התחלה מסתורית המתחזקת בקרשצ'נדו הדרגתי מפיאניסימו לפורטיסימו ומובילה לנושא הראשון ברה מינור ובעוצמה. שוב מתערפל התזמור ואז חוזר הנושא בסול מז'ור ובבהירות ומעביר לפיתוח, המוסיף נושא משני ופיתוח לנושאים השונים וחוזר לרפריזה (החזרה) בה יחזרו הנושאים הראשיים.‏

פרק 2 (מולטי ויואצ'ה) - שלא כמקובל (זוהי אחת מדוגמאות רבות לנועזותו של בטהובן) מגיע הסקרצו בפרק השני. הנושא מתפתח בפוגטו (התחלה בנוסח פוגה) מהיר וריצה מהירה. בקטע המעבר יבוא קטע שליו שירמוז על ההמנון לשמחה של הפרק הרביעי.‏

פרק 3 (אדאג'יו מולטו) - בפרק שירתי זה, בסי במול מז'ור, תבוא מנגינה חגיגית שאחריה קטע מהיר יותר בסולם רה מז'ור. חוזרות ווריאציות על נושאי הפרק הבאים אחר- כך.‏

פרק 4 (אלגרו אסאי) - בפרק סוער, שאינו בנוי באורח מושלם כסימפוניות אחרות של בטהובן אך הוא מרגש וגורם להתרוממות-רוח בשל תוכנו ומילות השירה שבו,‏ יפתחו כלי הנשיפה ואחריהם יבואו ציטטות של נושאי הפרקים הקודמים ואז תבוא מנגינת הנושא של ההמנון לשמחה - בתחילה בצ'לי ובהכפלה של הקונטרבאסים,‏ בהמשך יצטרפו הויולות, הכינורות ואז כלי הנשיפה. בהמשך יתפתח ההמנון והפרק כולו יסתיים במנגינה ובקצב מהיר.‏