רפסודיה בנוסח בלו מאת גרשווין

הרפסודיה בנוסח בלו היא מהדוגמאות ליצירה שאינה אחידה בסגנון או במבנה אך היא מלאה השראה וקסם ובשל כך שמור לה מקום חשוב ביותר ביצירה של המאה ה-20. הרפסודיה בנוסח בלו היא, למעשה, רצף של מנגינות יותר מאשר יצירה אחידה. אך המנגינות הן כה מעולות, כה מלאות חיים ובעלות מקצבים מרתקים ובעלי כח ואנרגיה, עד שהיצירה נותנת תחושה מתמדת של התחדשות ורעננות. בעקבותיה, קנה גרשווין את עולמו כמלחין חשוב ורציני והעיז לכתוב יצירות נוספות כקונצ'רטו לפסנתר בפה מז'ור, "אמריקני בפאריס" והאופרה "פורגי ובס" שהפכה את האמנים השחורים לשותפים בחיי התרבות של המוסיקה הרצינית באמריקה.‏

פול וויטמן, מנצח תזמורת ג'אז אמריקאי מצליח, פנה בינואר 1924 לגרשווין על מנת שיכתוב לו יצירה סימפונית. שאיפתו של וויטמן, מוסיקאי מוכשר ומנוסה שעיקר הצלחתו היה בתחום המוסיקה הקלה, היתה להיכנס לאולם הקונצרטים הממוסד והיוקרתי. גרשווין החל בהלחנה של הרפסודיה, ללא תכנית וללא מבנה מוגדר. הוא היה חדור ברצון לשבור את הטענה הרווחת באותם ימים שג'אז הוא סגנון מוגבל שחייב להיות בעל קצב מהיר וכפוף למקצבי מחול והחליט שיצירה זו תהווה מכה ניצחת לטענה זו. הוא החל לעבד מספר נושאים ומנגינות לרפסודיה. במהלך נסיעה להופעה בבוסטון, תוך האזנה לרעש הרכבת ונקישות הפסים, הוא החליט על אופי היצירה: קליידוסקופ מוסיקלי של אמריקה, על כור-ההיתוך, הרגשנות ואהבת העיר. הנושא הראשי עלה במהלך מסיבה בה ניגן להנאת ידידיו. הוא מצא את עצמו מנגן לחן מאולתר וידע מיד כי זה הלחן הראשי. בשבוע מאז חזר מבוסטון, השלים ראשי פרקים לרפסודיה. וויטמן אימץ את היצירה באהבה ולבקשתו, תיזמר פרדה גרופה את הרפסודיה, לתזמורת סימפונית. גרשווין עצמו העיד מאוחר יותר שלמד מאותו תיזמור ליצירתו כיצד לתזמר ובהמשך, אכן תיזמר בעצמו.‏