הרומנטיקה

בתקופה זו יש נטייה ברורה להתמקדות באמנות ולהתרסה כנגד המוסכמות. החיפוש אחר אמנות חיה וחוקרת, במקום אמנות קפואה המשחזרת את סגנונות העבר. המרכז האמנותי עובר לפאריס.‏

ה"ריאליזם" - זרם ששואף להציג את הטבע כמו שהוא, ללא בימוי וללא חרדת קודש להרמוניה ולסימטריה. סצינות פשוטות ויום-יומיות. אנשים פשוטים מכל שדרות העם, ללא ייפוי מראה או אֶפֶקְטִים מעדְנים. זרם זה קם כנגד ה"אקדמיה" שקבעה מה מותר לצייר וכיצד יש לצייר וראתה לנגד עיניה את ה"אידיאליזציה" של הטבע.‏

מוסיקאי האופרה יצרו "ריאליזם" משלהם באופרה וֶרִיסִימוֹ שהיא אופרה "נאמנה למציאות". אופרות שונות תיארו סיפורים קשים, אכזריים ובודאי שלא מיתולוגיים כבעבר. מכיוון זה כתב בִּיזֶה את "כרמן", האופרה מלאת התשוקה והקינאה ופוצ'יני את סיפור הגיישה היפנית ב-"מאדאם באטרפליי".‏