התזמורת הסימפונית במאה ה-19

התזמורת הולכת וגדלה עד שאצל ואגנר היא כוללת 110 נגנים (בטבעת האופרות שלו) ואצל מאהלר - מאות משתתפים.‏

חטיבת המיתרים גדלה, בכדי לאזן את הגידול בכלי הנשיפה.‏

הצ'לים והקונטרבאסים מנגנים תפקידים שונים, לעיתים קרובות.‏

מרכזיים מתמיד מאז בטהובן, כוללים כלי הנשיפה ממתכת 2 חצוצרות, 4 קרנות-יער, 3 טרומבונים וטוּבה אחת.‏

המצאת השסתומים (1813) הופכת את הקרנות והחצוצרות לכלים מלודיים כרומטיים לחלוטין, המסוגלים לנגן בכל סולם.‏

מספר קרנות היער בתזמורת מגיע ל-4.‏

הטרומבון הופך חבר קבוע בתזמורת הסימפונית.‏

הטוּבה משלימה את תפקיד הבאס שתמיד חסר לכלי הנשיפה ממתכת.‏

שיכלולים ושיפורים בכלי הנשיפה מעץ מרחיבים את האפשרויות והגודל שלהם.‏

סוף המאה ה-19, חטיבת כלי הנשיפה מעץ גדלה, עם 3 נציגים מכל כלי והנגן השלישי מנגן, לעיתים, בכלי אחר (בקרן אנגלית במקום באבּוּב, פיקולו במקום חליל-צד, דאבל באסון במקום באסוּן ובאס קלרינט הנמוך יותר).‏

כל אלו איפשרו מנעד דינמי וצלילי גדול מאי-פעם בעבר.‏