ב-15 למרץ 1845 הושמעה לראשונה בגוונדהאוז שבלייפציג אחת היצירות היפות בספרות לכינור. הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון יהפוך לאחד ממבחני הביצוע של כנרים בדרך לתהילה ויופיו המרתק יגרום לשוחרי המוסיקה הקלאסית לדרגו שוב ושוב במקום גבוה ברשימת העדפותיהם. היצירה הוקדשה לכנר הוירטואוז פרדיננד דויד והוא שניגן בכינור סולו בערב הבכורה. הוא גם סייע בייעוץ טכני בעת הכתיבה ורק לאחר אישורו,‏ הכניס מנדלסון מרכיבים קשים מאד לביצוע כמו ארפג'ים קשים, טרילים ונגינה במיתרים כפולים.‏

היצירה עצמה לא פוסקת מלהפתיע. בניגוד לכל קונצ'רטו אחר, נפתח הקונצ'רטו בתפקיד הכינור הסולן ורק לאחר מכן מצטרפת התזמורת בנושא שני והכינור הסולן הוא שמלווה אותה בצליל קבוע למול הנעימה המנוגנת בכלי נשיפה מעץ. גם הקדנצה, אותו קטע נגינה סולני של הכנר הבא, בדרך כלל, בסוף הפרק הראשון של הקונצ'רטו, באה בקונצ'רטו המפתיע הזה דווקא באמצע הפרק. עתה באה החזרה על החלק הראשון (רפריזה) וסיום הפרק ‏(קודה) הנותנת ביטוי לוירטואוזיות הכינור. בסופו של הפרק נכנס באסון בצליל ארוך ומחבר, ללא הפסקה, לפרק השני.‏

הפרק השני, אנדנטה, נפתח בניגון מלא רוך ורגש בדו מזו'ר שלאחריו קטע ביניים בלה מינור - קטע מלא חיים ובסיומו חוזר הניגון הפותח שלאחריו מעבר ישיר לפרק המסיים.‏

‏הפרק המסיים, אלגרו מולטו ויוצ'ה, מלא חיים וצבע והוא חוזר לנעימת הפתיחה של הכינור כשהכנר מציע וריאציות על צליליה.‏

ביחד עם הקונצ'רטי לכינור של בטהובן ושל ברהמס, נחשב הקונצ'רטו של מנדלסון לאחד מגדולי הקונצ'רטי לכינור. בניגוד לקונצ'רטי של בטהובן וברהמס, הבנויים כיצירות סימפוניות גדולות עם כינור סולו, כתב מנדלסון את הקונצ'רטו שלו כיצירה לכינור סולו עם ליווי תזמורתי. זוהי ההברקה המיוחדת של מנדלסון והסיבה שגדולי הכנרים התעלו על עצמם בביצוע הקונצ'רטו הזה וראו בו מבחן של ממש.