הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של בטהובן לא זכה בחייו של היוצר לכבוד המגיע לו. הקונצ'רטו שנתפס כמייגע וחסר ברק בעת פרסומו זכה למקום הראוי לו רק ב-1844 בעת שביצעו הכנר יוסף יואכים בלונדון, עם התזמורת בניצוחו של מנדלסון. גם יואכים, שהיה הראשון לבצעו באופן שחשף את גדולת הקונצ'רטו, קנה את עולמו בערב זה. הקונצ'רטו זכה להפוך ליצירה אהודה והיה לאחד מהקונצ'רטי החשובים לכינור בתולדות המוסיקה הסימפונית.‏

הפרק הראשון של הקונצ'רטו שומר על המבנה הקלאסי של הסימפוניה והכינור הסולן מוצג כאן כחלק מהתזמורת הסימפונית ולא כיריב המתמודד עימה. התזמורת פותחת בפתיחה ארוכה שרק לאחריה יוצא הכינור בזהירות מתוכה ומנגן את תפקידיו שאין בהם שמץ של וירטואוזיות לשמה. הפרק ארוך מאד וכיוון שלא הציג נגינה טכנית ווירטואוזית של הכינור, הוציא לו שם של קונצ'רטו מייגע. בניגוד לקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן, בו מעמיד המלחין את הפסנתר למול התזמורת וכמו מעמת אותם זה עם זה, כאן הוא מחבר את הכינור לתזמורת וכמו רוצה להדגיש שממנה הוא בא ואליה יחזור...‏

הפרק הראשון מסתיים בקדנצה שבימי בטהובן היה הכנר הסולן מאלתר בעצמו. בתקופה שלאחר מכן, החלו הכנרים לנגן קדנצות משל גדולי הכנרים המבצעים וכיום מרבים לנגן את הקדנצה שיצר הכנר פריץ קרייזלר בתחילת המאה ה-20. הקדנצה היא הקטע הסולני מלא הברק בו מציג הכנר את יכולתו ומקוריותו.‏

הפרק השני הוא רוגע ועדין ובו משוחח הסולן עם התזמורת, שלקראת סוף הפרק משאירה את הבמה למנגינה מקסימה שכולה כינור.‏

הפרק האחרון של הקונצ'רטו הוא רונדו מלא חיים ומתוזמר היטב המסתיים בשלווה לא אופיינית לבטהובן ו... הפתעה! בטהובן נותן שני אקורדים רועמים לסיום, כמו דורש שלא נשכח את הקונצ'רטו המיוחד הזה. עוד 38 שנים נדרשו לקהל להכיר בגדולתה של היצירה ומאז, לא פיקפק איש בהיותה מהטובות שבקונצ'רטי לכינור שנכתבו אי-פעם.‏