שנת 1809 היתה שנה קשה בוינה שנכנעה לצבא נפוליאון אחרי הפגזה קשה. בוינה היה מחסור גדול בכסף, מזון וסחורות.‏ בטהובן שכתב באותה עת את הקונצ'רטו מספר 5 לפסנתר ולתזמורת הקדיש אותו לנסיך האוסטרי רודולף.‏ כמו הסימפוניה השלישית שלו "ההרואית" גם הקונצ'רטו הזה הוא בעל אופי מלחמתי ומסתיים בנצחון. על אף המצוקה הטבעית שחש בעת המצור וההפגזות על עירו הוא האמין והעביר את הרוח האופטימית לקונצ'רטו. בטהובן שנשאר כלוא בוינה והתקשה לצאת לחופשות הכפריות שכה אהב ושבהן יצר מוסיקה נפלאה, הפליג בדמיונו לשדות אחרים בהם רק הטוב מנצח.‏‏

הקונצ'רטו מתחיל בנגינת סולו של הפסנתרן ופרק ראשון כוחני ואמיץ שבזכותו ניתן לקונצ'רטו הכינוי "הקיסר" (כמו ב"סונטת ליל ירח" גם כאן לא בטהובן הוא שנתן לו את השם אלא אחרים). הפרק השני בסי מז'ור איטי ויפה,‏ אדאג'יו שירתי וקסום המוביל ללא הפסקה לפרק המסיים, רונדו אלגרו - פרק שמח ונלהב ובו שני נושאים המככבים זה לצד זה - אחד מלודי וסובב והשני עירני ומתלהב. יחדיו הם מביאים את הקונצ'רטו העצום הזה לנצחון המרשים והסופי שגם וינה חוותה - לאחר תקופה קשה היא מתגברת ומסיימת את המאה ה-19 בנצחון שבהיותה בירת התרבות השמחה של אירופה.‏

‏בטהובן שהיה מגדולי הפסנתרנים של תקופתו יצר כאן את אחד הקונצ'רטי הגדולים לפסנתר ודאג להשאירו כאחרון הקונצ'רטי שלו -‏ מורשת עצומת השראה ומלאת יופי שנכתבה בידי אדם ששמיעתו כמעט נעלמה אך ראייתו חודרת ומעמיקה.‏