Schoenberg, Arnold - אַרְנוֹלְד שֶנְבֶּרְג

פקיד הבנק היהודי שהפך למוסיקאי המשפיע ביותר במאה ה-20 ולמי שעיצב את הא-טונליות. שנברג התחיל את דרכו המוסיקלית כיוצר רומנטי ומאותה תקופה מוכרת שישיית המיתרים "ליל הוד" שהשפעת ואגנר וריכרד שטראוס בולטת בה מאד. אך המהפכה שעתידה לשנות את פני המוסיקה תבוא רק בשנים הבאות: שנברג החליט לוותר על הטונליות ועל הסולמות שבמשך מאות שנים היוו את הבסיס למוסיקה המערבית. הוא יצר את השיטה הדודקפונית, לפיה 12 צליליו הכרומטיים של הסולם שווים בחשיבותם ואין צלילים חזקים וחלשים. בכך ביטל את כל הבסיס להרמוניה והמלודיה הקיימים. 12 צלילי "שורת הצלילים" מסודרים בסדר קבוע וכל היצירה מתבססת על שורה זו והוריאציות שלה (היפוכי מנגינה שונים כסרטן וראי, צירוף הצלילים לאקורדים וכדומה). ההרמוניה והמקצב חופשיים לחלוטין בשיטה זו. ספרו של שנברג "התיאוריה של ההרמוניה" הוקדש לגוסטב מאהלר, שתמך בו גם אומנותית וגם כספית.‏

השיטה עוררה מחלוקת גדולה בין המתנגדים, שראו בה שיטה "אינטלקטואלית" מדי וחוללו מהומות בעת ביצוע יצירותיו ובין המוסיקאים הצעירים שאהדו אותה, כמו ברג ווברן, שהגנו עליה בחירוף נפש, כשיטה מתאימה לזמנה. ביחד עם שנברג, הם ידועים כאסכולת וינה השניה.‏

שנברג, גם צייר אכספריוניסטי מוכשר, הפך בהדרגה לדמות משפיעה ביותר. על יכולתו כמורה מעיד מספר התלמידים והחסידים שלו שהפכו למלחינים מרכזיים במאה ה-20, ביניהם שטוקהאוזן. כמורה, דרש מתלמידיו ידע רב במוסיקה המסורתית, על חוקיה וסגנונותיה, ואסר על תלמידיו הלחנה בסגנונו בתקופת לימודיהם. גם ספריו הפדגוגים מצטיינים בהסברים מדוייקים ויעילים.‏

ביצירותיו הכליות, דוגמת "הסוויטה לשבעה כלים", הפגין את שיטתו המרתקת וביצירותיו הקולית, כ"פיירו הסהרורי", השתמש בטכניקה של "דיבור-שירה" (מילים חצי-מדוברות וחצי מושרות) שפיתח אחרי כן גם באופרות שלו, כמו "משה ואהרון".‏

את שנות הקריירה הראשונות שלו בילה בברלין, אך ב-1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוא עבר להתגורר בארה"ב. שם השפיע מאד על כתיבת המוסיקה לסרטים.‏

ביחד עם סטרוינסקי, נחשב שנברג לאחד משני המלחינים החשובים ביותר של המאה ה-20.‏