האריה היא שיר אופראי או שיר מתוך אורטוריה אם כי נכתבו גם אריות קונצרטנטיות שנכתבו לשם ביצוע בקונצרט ולא במסגרת דרמה מוסיקלית דוגמת האופרה. במרבית האריות חוזר נושא הפותח לפני הסיום - צורת א ב א.‏

לעומת הרצ'טטיב המתאפיין בדיקלום התורם לסיפור העלילה משמשת האריה באופרה כצורת הביטוי המוסיקלית הטהורה והיא כלי לביטוי רגשות. אצל הנדל זוכה האריה לשימוש רב, במקביל לתפיסת הקול האנושי ככלי מוסיקלי, מה שהביא את כותבי האריות לכתיבת אריות ראווה בהן הפגינו הזמרים את יכולתם הקולית והוירטואוזיות שלהם.‏

גלוק, שהיה נגד התופעה של הפיכת האריה למופע ראוה ויכולת של הזמר, וממשיכיו כדוניצטי, ובר ורוסיני החזירו את האריה לצורה דרמתית ומלודית תוך גילוי איפוק טכני. גם ורדי, מגדולי מלחיני האופרה, כתב אריות מופלאות ובהלווייתו גמל לו קהל של ‏200,000 איש בשירה ספונטנית של שיר פרי עטו.‏

שוחרי הדרמה מנגד המעיטו בחשיבותה העצמית של האריה - ואגנר הטמיע את האריה במסגרת המוסיקלית הכללית (המוטו של "המוסיקה שאינה פוסקת") ודביסי הצמידה לרצ'טטיב בסגנון של "שירה-דיבור" משותפת.‏