על יצירה של ואגנר קשה לכתוב בתימצות. המגלומן, בעל שגעון הגדלות, היה אדם דעתן והחלטי בכל הקשור למוסיקה שיצר. הוא נאבק ונלחם וכתב והשמיץ את כל מי שלא חשב כמוהו והוא ההוכחה הטובה ביותר שיכול אדם קטנוני להיות אמן דגול ושאין קשר בין כשרון לאישיות מוסרית והגונה.‏

ואגנר פיתח באופרה שלו את שיטת ה"לייטמוטיב" (המוטיב המנחה)‏ שבה משוייך מוטיב מוסיקלי לרעיון, דמות או דומם. בכל פעם שמושמע המוטיב הוא מרמז על הרעיון או הדמות אותם הוא מייצג. באופרה של ואגנר המוסיקה משתתפת ומשקפת את ההתפתחות הדרמתית והיא מהווה מרכיב הכרחי בהתפתחות והצגת העלילה. במובן מסויים,‏ ואגנר הוא שיישם את שיטת המולטימדיה באורח משמעותי, לראשונה בתולדות האמנות. השילוב בין האמנויות באופרות שלו הוא טבעי ומתוחכם.‏ ממש כמו האיש.‏

חשוב לציין כי הולקירה היא חלק קטן מתוך מחרוזת אופרות שיצר (טבעת הניבלונגים) אך היא הפופולארית שביצירותיו ובניגוד לשאר, מסוגל הקהל הרחב לשמוע אותה בהנאה מסויימת. האחרות כבדות מאד והרבה פחות נעימות להאזנה.כמו שאמר פעם מארק טווין על המוסיקה של ואגנר: "נאמר לי שהמוסיקה של ואגנר טובה מכפי שהיא נשמעת". רבים משבחים את המוסיקה של ואגנר אך לא כולם נלהבים להאזין לה.‏

סצינה מפורסמת בסרט "אפוקליפסה עכשיו" המלווה במוסיקה של הולקירות הפכה את המוסיקה הזו מוכרת מאי-פעם. קהל חדש וגדול שנהנה מסצינת ההליקופטרים המרקדים לצליליו של ואגנר החליט לתת לה הזדמנות ורכש את הביצועים השונים שלה בתקליטים רבים מבעבר.‏