התזמורת הסימפונית, המופיעה לרוב על במה, מבצעת סימפוניות, פואמות סימפוניות, קונצ'רטי, ומוסיקה קונצרטנטית אחרת. התזמורת היא קבוצה גדולה של מוסיקאים, המורכבת מנגני כלי מיתר, כלי נשיפה מעץ, כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה. תזמורת פילהרמונית, שלא כמו התזמורת הסימפונית, איננה סוג מיוחד של תזמורת, אלא שם הניתן לתזמורות.‏

התזמורת הקאמרית מונה לרוב 25 נגנים. רוב התזמורות עד שנת 1800 היו בגודל זה, וגם במאה ה-20 מלחינים כתבו וממשיכים לכתוב יצירות לתזמורות קאמריות.‏

תזמורת מיתרים, לרוב בגודל של תזמורת קאמרית, מורכבת מחטיבת המיתרים של תזמורת סטנדרטית, אך ללא התוספת של כלי נשיפה וכלי הקשה.‏

תזמורות בלט ואופרה מהוות חלק מההופעה התיאטרלית, וממוקמות פיסית בגומחת התזמורת באולם התיאטרון.‏

התזמורת המודרנית קיימת למעשה מאז המאה ה-17. מוסיקה להרכבים כליים התקיימה עוד לפני כן, בעיקר מוסיקה קאמרית. רק טקסים ואירועים מיוחדים היוו סיבה להתכנסות של נגנים רבים שיצרו ביחד תזמורת גדולה. עד המאה ה-17, לעתים רחוקות הקדישו מחשבה לשאלה איזה כלי ינגן תפקיד נתון, שכן ההשקפה הרווחת הייתה שכל כלי זמין בעל מנעד מספק יתאים לביצוע כל תפקיד שהוא.‏

לאורך תקופת הבארוק, חלה ההתפתחות וההתגבשות של התזמורת המודרנית לכלל מתכונת קבועה. ב-1607, מונטוורדי השתמש בתזמורת,‏ באופרה הגדולה הראשונה שלו - "אגדת אורפיאוס", בה הייתה חטיבת מיתרים גדולה שחוזקה (מבחינה דינמית) על ידי כלים אחרים, והייתה מאוחדת מבחינה הרמונית על ידי בסו קונטינואו, דהיינו כלי המנגן קו בס, כגון צ'לו או באסון, וכלי הרמוני כגון צ'מבלו או אורגן.‏

הוכח כי פרופורציות מסוימות מספקות את האיזון האפקטיבי ביותר של צליל בחטיבת המיתרים; לפיכך תזמורת עם 20 כינורות ראשונים, ובערך אותו מספר של כינורות שניים, 14 ויולות. 12 צ'לי, ו-8 קונטרבסים תישמע טוב. אף על פי שמספרים אלה אינם מקובעים במציאות ועשויים להשתנות, ניתן לומר שזהו מדגם מייצג.‏

במהלך 400 השנים אחרונות, השתנתה התזמורת מבחינת גודלה, סוג הכלים בה, ואף היחס בין החטיבות השונות. בתרשימים הבאים ניתן ללמוד עוד על שינויים אלה, שחלו ב-400 השנים האחרונות:‏