מוסיקה יהודית

המקורות מקורותיה הידועים של המוסיקה היהודית מגיעים לבית המקדש ולמוסיקת הפולחן ששימשה בו. לאחר היציאה לגלות, אסרה היהדות על המוסיקה החילונית אך בית-הכנסת נשאר מקום שירה. גם טעמי המקרא, שעל פיהם מושרות התפילות, הם סימנים לצורת השירה. במשך שנות הגלות הרבות, לא קמו כמעט מלחינים יהודיים חוץ מסלומון רוסי שניסה לחבר מנגינות לתפילות אך נדחה על ידי הרבנים. השפעות זרות מהסביבה ומהכנסייה הנוצרית חלחלו כל הזמן לשירי הקודש ונוסחי התפילה. יהודי ארצות האיסלאם נחשפו גם הם לזמר הערבי ולנגינותיו, על הסולמות האופייניים והסלסולים המזרחיים, ותפילותיהם התעשרו במגוון לחנים המושרים בגוון מזרחי מובהק. כיום, מהווה מדינת ישראל מקום מפגש מרתק לתרבויות המוסיקליות השונות בהן נמצאה היהדות. שירת התפילה בנוסחים שונים היא מהחוויות היפות של כור ההיתוך המוסיקלי שלנו. רק פלורליזם והכרה ביפי תרבויות הלחן השונות יביאו למיזוג אנושי של ממש והמגוון של צורות התפילה ושירי הקודש צריך להישמר ולהיות מטופח.‏ הכלייזמרים המוסיקה הכלית ביהדות התפתחה במזרח אירופה מאז המאה ה-15 כשלהקות ה"כלייזמר" היהודיות הלהיבו ושימחו את היהדות בגלות, כמו גם את הנוצרים שסבבו אותה. מוסיקה זו, שנוגנה בחתונה היהודית ובשמחות וחגיגה, מתבססת על אילתור ונגינה של לחנים עממיים העוברים מאב לבן במקום נגינה של תווים כתובים. הסופר י. ל. פרץ היטיב לתאר אותה בסיפוריו החסידיים והיא הפכה לסמל של תרבות שאבדה.‏ כלים רבים משמשים את המוסיקה היהודית הזו. בין הכלים המרכזיים במוסיקת הכלייזמרים היו הכינור, החצוצרה והקונטרבס. אך, ללא ספק, מאז תחילת המאה ה-20 תפס הקלרינט מקום מרכזי במוסיקת ה"כלייזמר" וכושר הביטוי שמפגינים נגני הקלרינט בכלי, על קשת הרגשות האנושיים - מצחוק עד בכי - העמידו אותו במרכז מוסיקת ה"נשמה" היהודית, כפי שקוראים חובביה למוסיקה הזו. נגנים כגיורא פיידרמן, אלברט פיאמנטה וישראל זוהר מנגנים מוסיקה זו בהתמדה והקנו לה מעריצים רבים בישראל ובעולם, הן מקרב היהדות הדתית והחרדית והן מקרב החילוניים. בישראל מהווה פסטיבל ה"כלייזמרים", שנערך בצפת, מקום מפגש ליוצרים ולמבצעים של מוסיקה זו.‏ מוסיקה ישראלית המוסיקה הרצינית בישראל התפתחה יחד עם עלייתם של מלחינים יוצרים עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה. מלחינים כפאול בן-חיים (עם יצירות רבות ביניהן, למשל, "מחזות ישראל"), מנחם אבידום(הסימפוניה ה"עממית"), אוריה בוסקוביץ' ("סוויטה שמית"), מרדכי סתר ("תיקון חצות") ועדן פרטוש ("חזיונות") יצרו מוסיקה של המאה ה-20 תוך התייחסות לזרמים העולמיים, בשילוב עם מרכיבים של המוסיקה של המזרח התיכון: מודוסים עתיקים, מקצבים אופיינים, עיטורים, סלסולים ועוד.‏ גם בקרב מלחיני הדור השני כנועם שריף ("וידוי" לצ'לו) ואנדרי היידו, שחקר את הפולקלור העדתי ("משניות" ו"תרועת המלך"), התפתחה מגמה זו, אך חלקם פנה גם לסגנונות אחרים: מנחם צור למוסיקה אלקטרונית ("מזמורים" לסרט מגנטי) ויצחק סדאי שפנה למוסיקה אלקטרו-אקוסטית.‏