"מוסיקה אתנית"
הוא השם שניתן למוסיקה של עמים שונים. לכל אומה תרבות מוסיקלית משלה,
והמגוון של מוסיקת העם רחב במיוחד, ומציע שפע אינסופי של יופי ותחכום מוסיקלי,
הנובע מתרבות וממאפיינים חברתיים ייחודיים, אך גם מהשפעות מוסיקליות של עמים
אחרים. במאה ה-20,
ובימינו במיוחד, כשהעולם הופך ל"כפר גלובלי", הכרת המוסיקה של עמים
אחרים ותכונותיה היא חוויה הכרחית לאיש העולם הגדול, וליוצר, מה שקרוי, "מוסיקת
העולם".
רוב המוסיקה האתנית
היא מונופונית,
ואינה כוללת הרמוניה.
הרמוניה היא תוצר של המוסיקה האומנותית האירופית.
עמים רבים לא השתמשו מעולם בפוליפוניה או בהרמוניה אקורדית. מוסיקה אתנית
יכולה להיות הטרופונית,
והליווי אינו מתוחכם, אלא לעתים רחוקות. בתחום המשקל, הרי שכאן העושר כפול
ומכופל בהשוואה למוסיקה האומנותית של המערב, והעובדה שהמוסיקה האתנית אינה
מחויבת במיוחד למשקל הקבוע נותנת לה יופי וחיוניות. ידועות במיוחד המוסיקה
של הבלקן,
על משקליה המורכבים, מלאי-החיים, והמוסיקה ההודית
על מערכת ה"טאלא" (יחידה קצבית) שלה, אף הן מורכבות בהרבה מהמקבילות
המערביות שלהן.
יתר
על כן, החומר המלודי של המוסיקה האתנית אינו מבוסס על סולמות המז'ור
והמינור
המערביים. מוסיקה ערבית,
למשל, מבוססת על "מקאמאת" (ביחיד: "מקאם"), בהם מרווחים
של רבעי-טון, והמוסיקה ההודית
- על הראגה. המוסיקה העממית של עמים רבים מתמקדת בסולם הפנטטוני (סולם בן
חמישה צלילים), כפי שניתן לשמוע במוסיקה הסינית
ובאלה של עמים שונים באפריקה.
עמי העולם מרבים
באילתור, במוסיקה שלהם. בניגוד לתיווי הקפדני של המוסיקה האמנותית,
עמים אלה מעדיפים את האלתור ואת הביצוע העכשווי, הרגעי. המוסיקה המזרחית עושה
שימוש רב בקישוטים ובסלסולים על בסיס מלודי, ורוחשת כבוד רב לזמרים היודעים
לקשט בחן ובטעם. שירת "המן המן" ו"ילאל" בשירה ערבית
נועדה לקישוטים וסלסולים כאלה, והם מזכים את הזמר המבצע בהערצה ובמחיאות כפיים.
הכלים השונים בכל
תרבות וארץ וטכניקות הנגינה המגוונות, מצרפים ממד נוסף לעושר המוסיקלי.
כבר במאה ה-19, בעקבות הגל הלאומי של התקוממויות "אביב העמים" של
1848, חקרו מלחינים את המוסיקה העממית של ארצם. משהומצאה הטכנולוגיה שאפשרה
זאת, כמה מהם אף הקליטו אותה במסגרת מחקר שיטתי (הדוגמא הבולטת היא של המלחינים-חוקרים
ברטוק
וקודאיי),
ואחרים פשוט הלחינו מוסיקה אומנותית בהשראת המקורות העממיים.
עמי העולם שרים ומנגנים מוסיקה מרתקת.
רשת האינטרנט מאפשרת, כיום, גם למי שאינו מטייל בארצות אקזוטיות, לשמוע ולהיחשף
לצלילים מרתקים.
סגנונות ב"מוסיקת
עולם"
The music of
Indiaמוסיקה
הודית
למסורת המוסיקלית של הודו שני פלגים עיקריים:
הינדוסטאני (אסכולת הודו הצפונית), והמוסיקה הקרנַטית המחוספסת יותר (מוסיקה
של הודו הדרומית). הגם שלשתי האסכולות מורשת ופילוסופיה משותפת, הראגות
והארטיקולציה שלהן נבדלות על פי רוב. מוסיקאים הודים משתייכים בדרך כלל לגראנה
(בית) מסוים, ולכל גראנה מסורת ייחודית משלו.
הראגה,
שהיא סוג מיוחד של מודוס (סולם מוסיקלי), יוצרת את הבסיס לאירוע המוסיקלי
כולו. לכל ראגה מיוחס מצב רוח או גוון מסוים, בהתאם לעונה ולשעה ביום. הראגה
היא במהותה מסגרת אסתטית בת חמישה, ששה או שבעה צלילים, עם צליל יסודי הנקרא
"שדג'ה").
הטאלא
היא מחזור מקצבי העומד בבסיס הצדדים היצירתיים של הראגה. היא חוזרת על עצמה
שוב ושוב, במחזורים, ומאפשרת אלתורים רבים בין הפעמות והמחזורים. כיום, ישנן
20 טאלות בשימוש רחב.
מסורת המוסיקה ההודית הקלאסית, ככללה,
היא צורה של מדיטציה ופולחן, עם כלים כגון הסיטאר,
הסרוד
והטבלה.
מוסיקאים מפורסמים: פנדיט ראבי שנקר, זאקיר חוסיין
The Flamenco
of Spainהפְלַמֶנְקוֹ
הספרדי
סגנון מוסיקה צוענית-ספרדית
לגיטרה,
בצירוף שירה וריקוד.
מקור הפְלַמֶנְקוֹ באנדלוסיה, בה המוסיקה הושפעה
מתרבויותיהם המוסיקליות של צוענים נודדים, מתיישבים יהודים ספרדים, סוחרים
מרחבי אגן הים התיכון, וכן הערבים והברברים, הידועים בשם "מוּרים".
בתחילת המאה ה-19, הפלמנקו בוצע בעיקר על ידי צוענים עניים, אף על פי שיותר
יותר ויותר מוסיקאים לא-צוענים ביצעו את המוסיקה הזו לפרנסתם. במהלך המאה
ה-19 הפך הפלמנקו לאמנות מוכרת. מחול הפלמנקו מתאפיין במחיאות-כף וברקיעות
רגליים.
מוסיקה הייתה מרכיב מרכזי בחיי הסינים
מאז ימי קדם. ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו בסין כללו כלי נגינה סיניים עתיקים
מסביבות שנת 1700 לפני הספירה, כגון תופים,
פעמונים,
פעמוני אבן וחלילים
מעוגלים. כלי נשיפה בעלי קנה רוטט
(בדומה לאבוב והקלרינט), ציתרים
ופעמונים,
מהמאה ה-12 לפני הספירה, נמצאו אף הם, ואלה ממחישים עד כמה חשובה הייתה המוסיקה
בתרבות סין העתיקה, משירים ובלדות שבוצעו בחצר הקיסרות, ועד חגיגות השנה החקלאית
שונות.
הסולם הפנטטוני
היה לבסיס של המוסיקה של סין ושל מרבית המזרח הרחוק,
כאשר סולמות שונים היו בשימוש לסוגי אירועים שונים. האופרה
הסינית התפתחה בחצר המלוכה, עם דרמות על נושאים חילוניים, כגון אגדות עם ואפוסים
ארוכים יותר.
חלק מכלי ההקשה המוכרים במערב, כמו הגונג
ותיבת העץ
הקרויה "תיבה סינית", מקורם בסין.
The Fado of
Portugal - מוסיקת הפָאדוֹ מפורטוגל
סגנון מוסיקלי פורטוגזי,
מלנכולי, מאופיין בשירי געגועים וייאוש, מלווים על ידי גיטרות
וכלי נשיפה מעץ.
הפאדו צמח מתרבות המצוקה במועדונים המפוקפקים ושכונות העוני שליד נמל ליסבון.
מנגינות הפאדו שואבות את השראתן ממקורות אפריקניים, ערביים ואיבריים.
מוסיקאים מפורסמים: עמליה רודריגֶז
Celtic musicמוסיקה
קֶלְטית
זוהי המוסיקה של הארצות בעלות העבר הקלטי
(בעיקר אירלנד, אך גם סקוטלנד,
וויילס ועוד). ההבדלים בין המוסיקה הקלטית במדינות
ובחבלים השונים, עמוקים למדי, דבר ההופך את עצם המושג "מוסיקה קלטית"
למעורפל ושנוי במחלוקת. עם זאת, ניתן לומר עליה שהיא כוללת, לרוב, חמת
חלילים,
חלילים,
כינורות
ותופים.
The Rebetiko
(Rebיtika) of Greeceמוסיקת
הרֶמְבֶטִיקוֹ מיוון
סגנון מוסיקה עממית
המשלב השפעות של מוסיקה יוונית עם השפעות מהמזרח (במיוחד תורכיות). בשנות
ה-20, אולצו מיליוני יוונים, תושבי ערים בתורכיה, לעקור למדינה היוונית
הצעירה, והם הביאו אתם מוסיקה ומסורות משלהם, שהתפתחו במשך דורות של חיים
באסיה הקטנה.
שיריהם, המתארים את חיי מעמד הפועלים העירוני וסבלו, מושרים, לרוב, בליווי
בגלאמה
(הסאז התורכי) ובוזוקי,
הפכו ליסוד חשוב במוסיקת הבוזוקי היוונית המודרנית ובהמשך, אכן זכתה מוסיקת
הרמבטיקו לפופולריות בינלאומית.
מוסיקאים מפורסמים: מרקוס במבקאריס,
וַגֶליס פאפאזוֹגְלוּ, ג'ורג' באטיס, סטֶליוֹס קזאנג'ידיס
The Tango
of Argentina - ארגנטינה והטנגו
הטנגו הוא סגנון סוער, שמקורו בשכונות
העוני של בואיינוס איירס בשנות ה-80 של המאה
ה-19. מארגנטינה הוא התפשט לספרד
ולארצות אחרות והפך אופנתי ופופולארי בעולם כולו. זוהי מוסיקה כלית, שהכלים
המובילים הנפוצים בה הם הכינור
והבנדוניאון,
או מוסיקה קולית
מושרת. אף על פי שהטנגו המוקדמים היו חיוניים ועליזים, הפכו, בשנות ה-20,
המלים והמוסיקה מלנכוליים יותר ויותר. הטנגו הושפע מה"הבנרה"
הקובנית
ומריקוד ארגנטינאי אחר בשם מילונגה.
מוסיקאים מפורסמים: אסטור פיאצולה,
קרלוס גארדֶל
The music of
Japan - המוסיקה ביפן
המוסיקה היפנית, שראשיתה במזמורי התפילה
במקדשי השינטוֹ, הושפעה בעיקר מהמוסיקה הסינית, המנצ'ורית (כיום צפון מזרח
סין), ההודית והקוריאנית. הדרמה המוסיקלית היפנית, הנקראת נוֹ,
מציגה לרוב סצינות מחיי היום-יום, ומבוססת על נושאים בודהיסטיים. תיאטרון
המחול העממי יותר, הקַבּוּקִי, משתמש בכלים
שביניהם החליל,
התופים,
והשֶמיסֶן.
מוסיקת החצר היפנית הציגה מגוון רחב של
כלי נשיפה (כגון השָקוּהַאצִ'י,
והכלי הלאומי, הקוֹטוֹ)
וכלי הקשה, דוגמת הגוֹנְג
והתוּפִּים.
The Samba from
Brazilהסמבה
הברזילאית
הסמבה הוא ריקוד ברזילאי
פופולרי, עממי וסלוני כאחד, במשקל שני רבעים. על אף שורשיו האפריקניים,
רוב התפתחותו התרחשה על אדמת ברזיל, בה הסמבה, או הבטוּקָדַה, היא הריקוד
העיקרי בחגיגות הקרנבל ובבתי הספר לסמבה.
מקצבה רב-הסינקופות של הסמבה שימש בשנות ה-60 של המאה הקודמת כבסיס לסגנון
הבוֹסַה-נוֹבַה.
Bossa Novaבוֹסַה-נוֹבַה
בשנות הששים המוקדמות,
הופיעה הבוסה-נובה הברזילאית
בריו דה-ז'נרו,
כתערובת סגנונית של סמבה,
קוּל-ג'אז,
ואף מוסיקה קלאסית.
מקצבי גיטרה
סינקופטיים דומיננטיים מאוד בבוסה-נובה, לצד סגנון
קולי
חם ואינטימי.
משפחה של מקצבים וריקודים חברתיים קובניים,
הכוללת את ה"ימבו" הישן והאטי, מחול החיזור "גוּאַגוּאַנְקוֹ",
בעל המקצב המתון, ואת ה"קולומביה" - מחול נמרץ ואקרובטי. יש מלומדים
הסבורים כי הרומבה הובאה ליבשת אמריקה על ידי
העבדים השחורים.
מוסיקאים מפורסמים: "לוס פאפינֶס", "לוס
מונקיטוס דה מאנטאנזאס"
Salsaסָלְסַה
מונח אמריקני (ניו-יורקי,
ליתר דיוק) המתייחס למוסיקת ריקודים קובנית
ופוורטוריקנית, המבוססת על מקצבי הממבו
או המונטונו; בספרדית פירושה המילולי "רוטב".
טִיטוֹ פוּאֶנְטֶה, מלך הממבו, טוען כי מוסיקאי
הסלסה מנגנים למעשה ממבו, וכי אין כל חדש בסגנון הסלסה של ניו-יורק: "סלסה
זה משהו שאוכלים!".
להקת סלסה מצויה כוללת בדרך כלל כלי הקשה
כמו תופי טימבלה,
תופי קונגה
ובונגו,
גיטרה,
באס,
פסנתר,
וקבוצת כלי נשיפה
ממתכת וזמרים.
מקצב מהיר של מחול סלוני מקובה,
המורכב משלושה צעדים ונינוע ירכיים. צורות רבות של מוסיקה אמריקנית, ביניהן
מוֹטאוּן, ג'אז,
מוסיקת עם
אמריקנית ורוק,
משתמשות בצ'ה-צ'ה-צ'ה בהצלחה רבה (כולל להיט של קרלוס
סנטנה).
מוסיקאים מפורסמים: אֶנריקֶה ג'ורין, טיטו פואנטה
Merengueמֶרֶנְגֵה
הרפובליקה הדומיניקנית
שבאיים הקריביים תרמה לעולם את הריקוד הזה, בשנות ה-40 של המאה ה-20. המרנגה
הוא במקורו סגנון שנועד לגיטרה,
המלווה מחול לשניים, בטמפו מהיר.
מוסיקאים מפורסמים: ווילפרידו וָרגַס, חואן לואיס גוורה
The music of
Africaהמוסיקה
באפריקה
המוסיקה הערבית הצפון-אפריקנית
היא למעשה ענף של המוסיקה של המזרח התיכון, כלומר של המוסיקה
הערבית.
אך עם למעלה מ-50 אומות אפריקניות מדרום לסהרה,
ולמעלה מ-1000 שפות, המוסיקה של אפריקה שמעבר למדבר הגדול היא מגוון עצום
של סגנונות, השפעות וכלים מוסיקליים.
תכונה נפוצה של מוסיקה אפריקנית היא השימוש בחזרה כבסיס לאלתור
ולווריאציות
מוסיקליות. מאפיין נוסף הוא האנטיפונליוּת,
היא שירת המענה, טכניקה דמויית שיחה בשירה ובנגינה.
מוסיקה היא אומנות שימושית באפריקה. האפריקנים
משתמשים בשירה על מנת לתאם את השתילה והזריעה בשדה, לשלוט בתנועת הבקר על
ידי נגינה בחלילים, וסוגי מוסיקה ספציפיים מיועדים לסמן שלבים חשובים בחיי
האדם היחיד (משחקי ילדים, חתונות, לוויות וכו'). מוסיקה ככלל היא אמצעי להעברת
ערכים חברתיים.
המוסיקה של אפריקה, המשולבת תכופות בריקוד
ובדיבור, מאפשרת לכולם להשתתף באירוע על ידי שירה עם המקהלה, ריקוד או מחיאת
כפיים בקצב הנכון.
מוסיקה
אתנית (עממית)
,
ובימינו במיוחד, כשהעולם הופך ל"כפר גלובלי", הכרת המוסיקה של עמים
אחרים ותכונותיה היא חוויה הכרחית לאיש העולם הגדול, וליוצר, מה שקרוי, "מוסיקת
העולם"
.
,
על משקליה המורכבים, מלאי-החיים, והמוסיקה ההודית
יתר
על כן, החומר המלודי של המוסיקה האתנית אינו מבוסס על סולמות המז'ור
.
מקור הפְלַמֶנְקוֹ באנדלוסיה, בה המוסיקה הושפעה
מתרבויותיהם המוסיקליות של צוענים נודדים, מתיישבים יהודים ספרדים, סוחרים
מרחבי אגן הים התיכון, וכן הערבים והברברים, הידועים בשם "מוּרים".
בתחילת המאה ה-19, הפלמנקו בוצע בעיקר על ידי צוענים עניים, אף על פי שיותר
יותר ויותר מוסיקאים לא-צוענים ביצעו את המוסיקה הזו לפרנסתם. במהלך המאה
ה-19 הפך הפלמנקו לאמנות מוכרת. מחול הפלמנקו מתאפיין במחיאות-כף וברקיעות
רגליים.
.
,
כתערובת סגנונית של סמבה
