כלי נגינה עתיקים כלי נגינה עתיקים 
ועד המוּזֶט הצרפתי,
שהיה אופנתי עד המאה ה-18.
ממשפחת הגיטרות
שהינו פופלארי מאד ברוסיה וקיים בגדלים שונים. בעל גוף משולש וצוואר משובץ
בסריגים ו-3 מיתרים. מצוי בשימוש תזמורות והרכבים גדולים של בללייקות או בליווי
שירה ומחול.
הגרמנית
הכרומטית שהומצאה בסביבות 1840 על ידי היינריך
באן ועדיין פופולארית במוסיקת הטנגו
העממית של ארגנטינה. לבנדוניאון איצבוע אחר משל הקונצ'רטינה ותוים זהים לפתיחה
וסגירה של המפוח. במקום מקלדת, כמו באקורדיון, יש לו 75 כפתורים המפיקים
את הצלילים השונים. בומבארד
גדול. קרוי גם 'פּוֹמֶר". צ'יטרון
מהמאות ה-16 עד 17, המשמש לרוב לליווי שירת סולו. מיתריו ממתכת או מגידים
(שישה זוגות של מיתרים מתוחים לאורך צוואר הכלי ועוד 8 מיתרי באס בודדים).
צאצא של הלאוטה.
הונגרי-צועני
שלעיתים נעשה בו שימוש באולם הקונצרטים, כמו ביצירות משל ליסט,
קודאיי
(ב"הארי יאנוש")
ובארטוק.
והוא כלי מקלדת מרובע וקטן עם מנעד דינמי קטן, מה שהופך אותו שימושי בעיקר
לתפקידי סולו. הצליל מופק במקישים המכים על המיתרים ונותרים במגע עימם בעת
שהמיתרים רוטטים. עד המאה ה-18 נעשה בקלויקורד שימוש ברחבי מערב
אירופה.
עם כפתורים במקום מקלדת. שני חלקיו משוּשים ומחוברים על ידי מפוּחים הנפתחים
ונסגרים בעזרת הידיים. כלי שהיה פופולארי ביותר מאז תחילת המאה ה-19, עד שבהדרגה
הוחלף על ידי האקורדיון הכולל מקלדת. כיום, מנגנים בו בעיקר נגני מוסיקת עם.
עם נקבים לאצבעות ופִּיָה גביעית (כמו זו של החצוצרה). פירוש השם "קרן
קטנה" ואין להתבלבל עם הקורנט,
ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הקורנט עשוי עץ או שנהב ועטוף בעור. ישנו גם הקורנט
הגרמני
המעוּקל הנקרא זִינְק.קרוּמְהורן,
בסוף המאה ה-15. הקרומהורן הפך לכלי חשוב במוסיקה האירופית
של המאות ה-16 וה-17. פירוש שמו 'קרן מעוקלת".,
עם לשונית כפולה וקנה חרוטי. פותח באמצע המאה ה-16 ונחשב כקודמו של הבאסון.
בנוסף לקורטל הבאס, ישנם גם קורטל סופרן, אלט וטנור ובאס כפול הידוע כדאבל-קורטל. דוּלְצימֶר.
מנוגן באמצעות הקשה עם זוג פטישי עץ קלים, שמחזיק הנגן, על גבי המיתרים.
כנראה שמקורו הוא בפסלתריון
האירופי במהלך
סוף המאה ה-15. הוא עדיין כלי עממי פופולארי במרכז
אירופה ובתרבויות אחרות בעולם . פַנְפָרַה,
חצוצרת-תרוּעה
הכסף ששימשה בבית-המקדש, במהלך הטקסים של ימי התנ"ך.חליל
גלסטונבארי,
כפר עתיק מתקופת האבן. כנסיית גלאסטונבארי היתה מקום פולחן ובית תפילה של
חברי מסדר דתי קלטי ומקום עליה לרגל, בימי הביניים.
גדול (עוגב).
בשפה האנגלית,
במאה ה-17.Hurdy-Gurdy / Viella a Roue / wheel fiddle  הֶרְדי-גֶרְדי.
מאז המאה ה-12 היה ההרדי גרדי נפוץ בכל אירופה.
לרוב שימש לליווי ריקודים.
התזמורתיים. לרוב משמשים בזוג והם ידועים בשמות שונים במוסיקה של עמים שונים:
נקארה - במוסיקה הערבית,
נאקֶרס - בצרפת
וטאבּלה
- במוסיקה ההודית.
תופי דוד ידועים כבר משנת 2000 לפני הספירה באיזור הסהר-הפורֶה (מסופוטמיה)
והובאו לאירופה
בעת מסעי-הצלב במאה ה-13. לירה
דה-בראצ'ו,
עם גוף כשל כינור,
צוואר רחב ושבעה מיתרים. לרוב שימש לליווי הרמוני באקורדים. בתחילת המאה ה-17
הוחלף סופית על ידי הכינור.,
שמנגנים בו על הרגל ('דה גאמבה'). לאוּטַה
הערבי
(השם 'לאוטה' הוא בעצם שיבוש של המילים בערבית 'אל-עוּד') והובא לספרד
בעת הכיבוש המוּרי - משם נפוץ לכל אירופה,
בה הפך לכלי מרכזי, מסוף ימי הביניים
ועד למאה ה-18. ממנו התפתחה גם הגיטרה. לירָה
בלבד, ביחד עם צלילים המופקים על ידי הכנסת היד לפעמון הכלי. היה שימושי במאה
ה-18.
ממשפחת האבובים.
היה בשימוש רב מאד במוסיקה של תקופת הבארוק
(לדוגמא, במתיאוס פאסיון
מאת י.ס. באך).
מכוונן טרצה קטנה מתחת לאבוב הרגיל (לצליל לה).  אוקרינה,
ומתייחס לצורה שהתפתחה שם במהלך המאה ה-19. באמריקה
הוא זכה לשם "תפוח האדמה המתוק" והוא זכה להצלחה כה רבה במהלך מלחמת
העולם השניה, עד שממשלת ארה"ב חילקה לחייליה אוקרינות בתור אמצעי להעלאת
ההתלהבות והמוראל. חֲלִיל-פָּאן,
שמקורותיו עתיקים מאד, עשוי מסדרה של קנים המחוברים זה לצד זה ואורכם הולך
וגדל. בנגינה בזה אחר זה, מהארוך לקצר, ניתן להפיק מהם סולם מוסיקלי מלא.
הכלי נקרא על שם האל היווני
המיתולוגי - פאן. מוצרט
הפקידו בידיו של פאפאגנו באופרה 'חליל הקסם'.![Musician Angels [detail] (1485) Hans Memling, Koninkijk Museum, Antwerp](../../pict/portativ.gif){kind=small} אורגן
פּורְטָטיב
קטן מימי הביניים,
שבניגוד לאורגן העומד ('פוזיטיב') הוא נישא בידיו של הנגן. היה נפוץ בשנים
1100 עד 1650..
הוא לעיתים מעוגל אך מופיע גם בגירסא ישרה ודומה לאבוב. קודמו של הקוֹרְנֶט.פְּסַלְתֶרְיוֹן,
שמנגנים בו בעזרת מפרט או בפריטה באצבעות ואף ניתן לנגן בו בקשת. צורתו כשל
קודמו - הקאנוּן
המזרח-תיכוני,
שהגיע לספרד
עם הכיבוש המוּרי ומשם - כל אירופה, במהלך המאה ה-12. מקור השם מהפסלתריון
היווני, שמשמעותו פריטה באצבעות.
ותקופת הרנסאנס,
במוסיקה האמנותית האירופית.
מקורו מהרבאב
המזרח-תיכוני.
מספר גדלים של הרבאב היו בתקופת הרנסאנס: באס, טנור וסופראן. מספר המיתרים
נע בין 1 ל-5 ואף יותר. סַקְבּוּט
במהלך המאה ה-15. עשוי מתיבת עץ ויש לו כ-100 מיתרים. קרוב לכלי הנגינה האירופי
- הדולצימֶר,
ליאנג-צ'ין הסיני
ולצ'מבלום ההונגרי. סֶרְפֶּנְט.
יש לסרפנט פיה בצורת גביע קטן, בדומה לכלי הנשיפה
ממתכת
כטרומבון
ויופוניום-טובה.
בעבר היה הסרפנט עשוי עץ, אם כי גם מתכת היתה בשימוש לבניית הכלי. צורה מעוקלת
זו של הכלי הומצאה במאה ה-16 בכדי להכפיל בנגינה את קול השירה הגברי של המזמורים
הגריגוריאניים
בשירה הכנסייתית. שואום,
עם סופית כפולה וקודמו של האבוב.
היה בשימושרב בין המאות ה-13 ל-17. משפחת כלים בה הבומברד
הוא הגדול ביותר. השואום קרוב לשנאי
מהודו
והזוּרנה
המזרח-תיכונית..
מיוחד רב השימוש בשופר בעת תפילות יום-הכיפורים. מפיק שני צלילים בלבד.תּוּפֵּי-צַד.  סְפִּינֶט
בצורת כנף. סוג קטן של צ'מבלו
שמיתריו מתוחים באלכסון.טַבּוֹר
הוא הגירסה המוקדמת של תוף הצד.
הוא הפך נפוץ במהלך המאות ה-13 וה-14. נגן אחד יכול ללוות עצמו בנגינה על
טבור בידו האחת ובידו השניה לנגן בחליל. תּאורְבּוֹ,
שפותח לראשונה באיטליה,
סביב סוף המאה ה-16. צאצא של העוּד וכולל את הבטן העגלולית. לעיתים קרובות
שימש ככלי ליווי והיה בשימוש רב ככלי קונטינואו
בהרכבים גדולים. למעט הצוואר הקצר והצוואר הנוסף, המעוקל שלו, הוא כמעט זהה
לצ'יטרון. חליל
רוֹחְבִּי / טְרַוֶרְסוֹ,
המבדיל אותו מהחלילית,
המוחזקת לאורך. וִיהוּאֶלָה
שמקורו בספרד,
בתקופת הרנסאנס.
פורטים בויהואלה כמו בעוּד. במאה ה-17 הוחלפה סופית על ידי הגיטרה. השם הכללי
ויהואלה יוחס לכלי מיתר רבים בתקופת הרנסאנס אך לרוב משתמשים בו בהקשר לויהואלה
דה מאנו, שנוגנה בפריטה על ידי האצבעות, במקום בקשת או במפרט. ויולה
דה גָאמְבַּה.
לעיתים מתייחס השם ויולה דה גאמבה לויול באס.
כל בני המשפחה נקראים 'דה גאמבה' (או 'דה גמבה') כיוון שהם מונחים בין רגלי
הנגן או מעליהן. צורת הכלים ממשפחה זו והסריגים שעל צוואר הכלי הם ההבדלים
העיקריים, למול הכינורות.
המנוגן על היד.  וירג'ינַל
קטן שמיתריו נמתחים במקביל למקלדת. יש לו צורה של קלויקורד
אך מיתרי המתכת שלו מפיקים צלילים הדומים דווקא לצ'מבלו. ידוע גם הוירג'ינל
הכפול, בו שתי מקלדות מונחות זו מעל זו ומנוגנות יחד או לחוד. זינְק
של הקורנט.
כלי נשיפה גדול ווירטואוזי זה היה בשימוש לנגינת מוסיקה רצינית וריקודית בתקופת
הרנסאנס.
הוא משלב פיה של חצוצרה
עם אבוב (צינור) מעץ או שנהב. צליליו של הזינק דומים לקול האדם ויכולים להיות
שקטים מאד או חזקים ככאלו של כלי נשיפה ממתכת. ציטַרְיוֹן,
ציטֶר0.
שכיחים באוסטריה
ובבווריה (בגרמניה).
בדרך כלל מנגנים בציטריון בפטישים קטנים (כמו בדולצימר)
או בפריטה (כמו בפסלתריון),
למעט ההרדי-גרדי,
שגלגל מניע בו את הקשת והנבל האאולי
שנושפים בו. האוטוהרפּ הגרמני
הוא עיבוד של כלי זה, שנעשה בסוף המאה ה-19. |
