המוסיקה
בימי הביניים מתפתחת בעיקר בכנסיה הנוצרית. במקביל נוצרת גם מוסיקה חילונית
של זמרים נודדים. הפוליפוניה היא שיטת הכתיבה המקובלת ולראשונה מתחילים לרשום
מקצבים ומשכי צלילים מוגדרים.
התפתחות
המוסיקה בימי הביניים המוקדמים היתה בהשפעת הכנסיה הנוצרית והשיר
הגריגוריאני
הוא המקובל בשירה הדתית מהמאה ה-6 ואילך. זהו
לחן המבוסס על מודוסים יוונים עתיקים וכולל גם השפעה עברית.
במאה ה-10 מופיעה הפוליפוניה
(המוסיקה הרב-קולית) עם האורגנום.
גם אז נעשה הדבר בקולות הנעים במקביל ללחן העיקרי,
במרווחים של קוורטה
או קוינטה
ממנו. בנוטרדאם
חי מלחין ראוי לציון בשם ליאונין,
שהלחין יצירות דו-חלקיות רבות. עבודתו שופרה והורחבה על ידי ממשיכו הצעיר
פירוטין.
הם היו המלחינים המרכזיים בזרם ה"ארס אנטיקה".
בהמשך,
מתפתחת הפוליפוניה והופכת לקונטרפונקט,
שפירושו "נקודה מול נקודה". בקונטרפונקט קולות המתנגנים במקביל
לקול הנתון (הוא נקרא "קנטוס פירמוס") בחוקיות קפדנית, אך לא במרווח
קבוע, כבעבר.
במאה ה-11 ממציא
גווידו ד'ארצו
את שמות התוים ואת החמשה המוסיקלית.
במאה ה-13 הופיע הכתב
המנזוראלי
ומחדש במעבר מהקצב החופשי של השיר הגריגוריאני למערכת בה לכל צליל יש משך
מדויק.
ה"ארס נובה",
במאה ה-14, חתרה לסגנון חדש ומשוחרר מהכבלים והחוקים של ההלחנה בימי הביניים.
אז מופיע השם הגדול הראשון בתולדות המוסיקה, גיום דה
מאשוֹ
- מלחין חשוב מאד בתולדות הבלדה
והרונדו
ומהמלחינים הנערצים ביותר בתחום ההלחנה הרב-קולית.
במקביל
למוסיקה הדתית, מתפתחת, החל מהמאה ה-11, גם המוסיקה החילונית של הטרובאדורים
(מדרום צרפת),
הטרוברים (שמם בצפון
צרפת) והמינזינגרים (שבגרמניה).
אלו הם זמרי העם המשוררים המזמרים שירי אהבה ושנסונים
שזומרו בליווי לאוטה
(גיטרה קדומה). הילדגרד פון בינגן
היא דוגמא לאמן כזה.
תוים
כך נראו תוים בתקופה זו
היד של גווידו ד'ארצו - המצאה שנועדה ללמד שירה מתוים לתלמידיו
של הנזיר המוסיקלי