כלי נגינה מהמזרח התיכון

כבר מהמאה ה-7, ידוע העוּד במזרח התיכון. הוא נדד לאירופה עם כיבושי המוסלמים והיה לאביה של הלאוטה האירופה (שמקור שמה הוא בשיבוש המילים "אל עוּד"). לעוד המודרני יש צוואר קצר משל הלאוטה האירופית, אין לו סריגים וראשו נטוי לאחור. על גופו יש לעוד, בדרך כלל, 3 פיות תהודה. כיום, העוד פופולארי בכל רחבי העולם המוסלמי, ממרוקו ועד לאיסטנבול.‏

שמה של הלאוטה, היא הכלי ממנו נולדה הגיטרה, בא לה מהשם הספרדי "אָלעוּד" שפירושו - ענף של עץ. העוד הוא דודה של הגיטרה. בין המאות השמינית והעשירית לספירה היו לעוד 4 מיתרים. את החמישי הוסיף נגן אנדלוּסי מפורסם, זיטיאב, ובמאה ה-15 נוסף מיתר שישי. על כלי מיתר זה, בעל שישה זוגות של מיתרים כיום, פורטים במפרט והוא נחשב מלך הכלים של המוסיקה המזרח תיכונית.

זהו כלי פריטה דמוי לאוטה ארוכת-צוואר מתורכיה. מקורותיו באסיה התיכונה, מקום בו חיו התורכים, לפני הגירתם למערב. הסאז, הנקרא גם בַּגְלַמַה, הוא כלי המיתר הפופולארי ביותר בתורכיה. הוא סבו של הבוזוקי היווני, אם כי שונה ממנו במידותיו וצלילו.‏

הבוזוקי, על אף היותו כלי יווני נפרד, הוא קרוב מודרני של הסאז התורכי. הבוזוקי הראשונים, בתחילת המאה ה-20, נראו כמו הסאז, עם גוף ביחידה אחת, ללא פי תהודה, עם מפתחות כיוון מעץ אך עם סריגים כרומטיים ממתכת. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, השפעת התורה האיטלקית של בניית מנדולינות הביאה את הבוזוקי למראהו הנוכחיהכולל גב שמנמן, מערכת כיוונון מיכנית ופי תהודה עגול או אליפטי. שמו של הכלי נובע מהשם התורכי "בוּזוּק", המתייחס לגודל מסויים של סָאז ולצורת כיוונון הנהוגה גם כיום בנגינת הסאז. השימוש הרציני הראשון בבוזוקי היה במוסיקת הרֶבֶּטִיקוֹ שבין שתי מלחמות העולם.‏

הקמנצ'ה הינו כינור בעל 3 מיתרים. הנגן מחזיק אותו בצוואר עם ידו השמאלית ומנגן בו בקֶשֶת, שהוא מחזיק בידו הימנית. מנגנים בו מסורתית ככלי סולו לשירה, מחול והאזנה.‏

זֶיינל גומבוש המציא את הכלי הנושא את שמו, בתחילת המאה ה-20. הגומבוש הפך כה פופולארי עד שדחף את העוד מהמרכז. גופו מורכב מעור המתוח על מעין קערת מתכת. הצוואר ארוך בהרבה משל העוד והוא, לעיתים, חסר סריגים (פיסות הפרדה). הגוף הוא חיקוי של הכלי הותיק יותר בשם "יַילי טמבוּר".‏

הסנטוּר הוא מעין דוּלצימֶר מזרח-תיכוני, בעל 3 אוקטבות, שמקישים עליו בפטישים קטנים. הוא מכוון באוקטבות, לאורך הגשר, לעומת הכיוון בקוינטות, המקובל בדולצימר הפטישים האמריקאי.‏

לכינור התורכי רגלית עגולה החודרת לתחתיתו ומשווה לו מראה של צ'לו קטן. יש לו ארבעה מיתרי מתכת, עם גוף עשוי דלעת וראש מעור. זה היה, ככל הנראה, מראם של הכינורות הקדומים. כבר במאה ה-10 מוזכרים כינורות כאלו שמקורם כורדי. כיום, ניתן למצאם במצרים וביבשת אסיה.‏

כלי מיתר מזרח-תיכוני, עם מיתר אחד או שניים, שמנגנים בו בקשת. הרבאב פופולארי מאד בשירה של הבֶּדוּאִים אך ניתן למצוא אותו בכל המוסיקה הערבית העממית. הוא מאבותיו של הכינור המודרני ושל כלי הקשת האחרים.‏

כלי פריטה ערבי בעל 30 מיתרים. הנגן משנה את גובה הצליל של המיתר על ידי גשרים קטנים. תיבת התהודה של הכאנון מכוסה בחציה על ידי עץ ובחציה על ידי עור, ממש כמו תוף. יש לו 72 מיתרים עשויים גידים של חיות והוא מוחזק על ברכי הנגן. מקורותיו בארמניה.‏

הטאר הוא כלי פריטה מקווקז, המנוגן באזרבייג'ן, טדז'יקיסטאן, אירן וארמניה. הגוף עשוי מחתיכת עץ אחת שגולפה בידי אמן. לטאר מיתרי מתכת והוא מנוגן על ידי מפרט.‏

תוף מזרח-תיכוני בצורת גביע, העשוי חרס, עץ או מתכת. ראש התוף עשוי נייר קלף מתוח, עור עיזים וכדומה. תחתית התוף פתוחה לחלוטין. התוף מוחזק על ידי הנגן מתחת לידו.‏ ההקשה היא למרכז התוף, לפעימות המודגשות, ובשולי התוף, לפעימות החלשות יותר.‏

הטמבורין הוא תוף יד בו על מסגרת עץ עגולה מתוח עור או נייר קלף חזק. על אף שהכלי הוא עתיק יומין, מבנהו לא השתנה במהלך הדורות: מצילות עשויות צדפים או מתכת, התלויות על דופן התוף, מצלצלות כל אימת שטופחים על עורו של הטמבורין ויוצרות צליל נוצץ ושמח.‏

תוף מסגרת מזרח-תיכוני. הטאר מזכיר תוף טמבורין. הוא מהכלים החשובים במוסיקה הערבית ובליווי לריקודי המזרח. עשוי עור עיזים המתוח על מסגרת עץ קשה.‏

תוף יד מהמזרח התיכון. העור בו מתוח על גוף עץ משובץ ומעוטר.‏

חליל ארוך עשוי קנה-סוף. נפוץ בכל רחבי המזרח התיכון, ממצרים ועד לאירן. הצליל מופק בנשיפה בשפתיים מכווצות, לעבר הקצה החד של החליל.‏

המלה נאי מקורה פרסי והיא מתארת חליל פשוט שמקורו עוד בתרבות השוּמֶרית. לנאי פתחים בשני צידיו, 6 נקבים לאצבעות ונקב נגדי לאגודל. צליליו רכים ומנעדו שתי אוקטבות, שניתן לעבור ביניהן על פי עוצמת הנשיפה. לסולמות שונים ישנם חלילים כאלו באורכים שונים. הנאי הוא כלי רב-גוני ומשמש גם לנגינת קטעים עצובים וגם לשמחים ומשעשעים.‏

הזוּרנה הוא סוג חזק ובעל צליל ייחודי של אבּוּב מהמזרח-התיכון. זהו כלי עם עלה כפול וגוף חרוטי ארוך עשוי עץ. בסופו פעמון המתרחב כלפי חוץ.‏

הדוּדוּק או המֵאי זהים בטורקיה וארמניה. חור לאגודל למול 7 נקבים לאצבעות, עלה כפול וגדול אך צליל רך באופן מפתיע. נשמע כמו קלרינט אוורירי.‏

הקלרינט המכוון לסול הוא כלי מסורתי שצבעו אופייני למוסיקה הטורקית. הוא עשוי מתכת.‏

מיוזיקסקול© מאת נדב דפני