מקורותיה של מוסיקת
הג'אז באלמנטים של מוסיקה אפריקנית,
וראשיתה במוסיקה של העבדים בארה"ב.
בנוסף לאלמנטים של מקצבים אפריקניים, התבסס הג'אז המוקדם על להקות קריאוליות
שהתחנכו על ברכי המסורת המוסיקלית האירופית, על שירי הספיריצ'ואלס, תזמורות
הצעידה, הרגטיים והבלוז.
באדי בולדן
(1877-1931), נגן קורנית אגדי, שמנגינתו לא הוקלט אפילו תו אחד, היה, כפי
הנראה, "נגן ג'אז" הראשון ואף הראשון ששילב ביצירתו את המרכיבים
המוסיקליים השונים של הג'אז (הבלוז, קישוטים על מנגינה והדגש על הרמוניה),
על מנת ליצור מוסיקה בסגנון חדש - מוסיקה חדשה.
מוסיקה זו מתאפיינת במלודיות
עתירות סינקופות ובמקצבים
קופצניים ובלתי-יציבים. ההרמוניה
עשירה במיוחד, ומושפעת מזרמים מוסיקליים כגון האימפרסיוניזם
והא-טונליות,
ומהמודוסים
העתיקים. בג'אז מושם דגש רב על האלתור,
בו הנגן ממציא סולו מוסיקלי תוך כדי הביצוע, וללא תכנון מוקדם.
בג'אז,
כלי נשיפה מקובלים בהחלט ככלים מלודיים, וכלי הקצב - פסנתר, גיטרה, קונטרבס,
תופים - מספקים ליווי (הגם שלעתים קרובות הם תורמים גם לאלתורים, שהם חלק
בלתי נפרד מהז'אנר).
ג'אז הוא אמנות
של פרשנות, וביצוע של עיבודים כתובים מראש בו הוא דבר נדיר. מרבית
המבצעים מנגנים יצירות הידועות לכל מוסיקאי ג'אז ("סטנדרטים"),
בעוד שהחלק המעניין הוא הביצוע החד-פעמי של אותו הרגע, השופע אלתורים וכולל
פרשנות חדשה של ההרכב ושל כל נגן לחוד.
המוסיקה הדתית, שהניחה את הבסיס לג'אז,
היא ה"ספיריצ'ואלס".
שירים דתיים יפים ומרגשים אלו, עתירי דימויים וחזונות מסיפורי התנ"ך,
הושרו על ידי העבדים שהוטבלו לנצרות. הם נתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר, בארץ
החירות המובטחת של החופש. לעומתם, שירים חילוניים, שסיפרו על צרות היום-יום
של השחורים באמריקה, הצמיחו את הבלוז
העגמומי, ששילב את ה"בלו נוטס" - הנמכה של הדרגות השלישית והשביעית
בסולם - שהיו לסימן ההיכר שלו. בעצם, בלוז הוא מקבילם החילוני של הספיריצ'ואלס".
בי.בי. קינג וג'ון לי
הוקר הם שניים מגדולי אמני הבלוז לדורותיו.
ישנם סגנונות שונים של ג'אז, כגון סווינג
- סגנון תזמורתי אוורירי, מרחף, שמוסיקאים כדיוק אלינגטון,
בני גודמן
וקאונט בייסי
הפכוהו למתוחכם ומהוקצע, במיוחד בשנות ה-30, בעידן ה"ביג
בנדס"
(תזמורות הג'אז הגדולות). לואי ארמסטרונג,
מענקי הג'אז, העניק לו ממד מכובד, והיה לשגריר הג'אז בעולם כולו, עם להיטים
כמו "איזה עולם נפלא" ו-"הלו
דולי".
סגנונות נוספים הם הרגטיים
- סגנון פסנתרני במקורו שהומצא על ידי סקוט ג'ופלין
("הבדרן"), והבי-בופ
הקופצני מבית מדרשם של צ'רלי פרקר
ומיילס דייויס.
כיום זוכה לאהדה רבה סגנון ה"פיוז'ן"
החדשני. מלחינים כצ'יק קוריאה ("ספרד"),
הרכבים כמו "תחזית מזג-אויר" ("וות'ר
ריפורט") ונגנים כגון מייקל ברקר והאחים
מרסאליס - כולם מערבים השפעות מוסיקליות מגוונות על מנת להפיק ביצועי
ג'אז מורכבים ומרתקים.
כמה מהמלחינים החשובים של המוסיקה הקלאסית
המודרנית שילבו אלמנטים של ג'אז ביצירתם. במיוחד מפורסמות יצירותיו של גרשווין
("רפסודיה בנוסח בלו",
והאופרה
העוסקת בחיי השחורים האמריקה "פורגי ובס"),
וסטרוינסקי
("קונצ'רטו אבוני לתזמורת ג'אז").
סגנונות
הג'אז
Spiritualsהספיריצ'ואלס
(ספיריטואלס)
שירי המרד והמחאה של השחורים בארה"ב.
על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי,
אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות, ולאחר השחרור - בטאו תקווה
לשיפור בחיי העבדים לשעבר בארה"ב הגזענית. ספיריטואלס כגון "הסתובבו
מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי"
התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי
(1871).
דמויות מרכזיות: זמרים כמריאן אנדרסון ופול רובסון
Main figures: singers as Marian Anderson and
Paul Robeson
Bluesבלוז
שירת העצב והייסורים של האפרו-אמריקנים,
ז'אנר כלי וקולי כאחד. המאפיין הבולט והחזק ביותר של הבלוז הוא משפט חוזר
בן 12 תיבות בטמפו איטי; השם מתייחס למה שנקרא "בלו נוטס" ("תווים
כחולים" או "עצובים"), כלומר הדרגות השלישית והשביעית בסולם
המשמשות במצב טבעי או מונמך. צורה זו עברה פופולריזציה על ידי המלחין וו.
ס. הנדי,
בשנים 1910-1919, עם שירים כמו "ממפיס בלוז",
"סיינט לואיס בלוז", ו-"בייסין
סטריט בלוז". בשנות הששים המוקדמות, גילו את הבלוז אמני הרוק,
ביניהם ג'ימי הנדריקס,
ג'ימי פייג'
ואריק קלפטון.
הם השתמשו בבלוז כבסיס לסגנונות משנה חדשים, אך גם המשיכו ליצור במסגרת הבלוז
המסורתי.
דמויות מרכזיות: ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס, בי. בי.
קינג וזמרים דוגמת בסי סמית ובילי הולידיי
Main figures: John Lee Hooker, Muddy Waters and
B.B. King and singers like Bassie Smith and Billie Holliday
Ragtimeרגטיים
סגנון פסנתרני
כתוב, קדום ולא-אלתורי, של הג'אז. משמעות שמו היא "מקצב של דמעות או
סחבות", בשל הקצב הלא-אחיד. ראשיתו בשנים 1880-1900, בעיקר על ידי סקוט
ג'ופלין
מסיינט לואיס - גדול מלחיני ונגני הרגטיים,
עם יצירות מפורסמות כגון "הבדרן"
ו"רגטיים עץ-האדר". סגנון
זה עירב היבטים של שירי לכת
ומוסיקה קלאסית, כגון קצב זוגי סינקופטי עם קו מלודי, ונודעה לו השפעה רבה
על הצורות הראשונות של ג'אז (בצירוף בלוז ואלתורים).
מלחינים קלאסיים מפורסמים במאה ה-20,
כגון סטרווינסקי
(ב"רגטיים ל-11 כלים" שלו), ומיו
("בריאת העולם") שילבו את הרגטיים
ביצירותיהם.
דמויות מרכזיות: סקוט ג'ופלין וג'יימס פ. ג'ונסון
Main figures: Scott Joplin and James P. Johnson
Stride piano
סטרייד פיאנו
הסגנון, שנבע מתוך הרגטיים
בניו יורק
בשנות ה-20 המוקדמות, ניחן בקו בס עם סינקופות מרובות יותר. לרוב הוא מנוגן
על ידי פסנתרנים וירטואוזים, המזכירים "תזמורת של איש אחד", בטכניקת
הנגינה המהירה שלהם.
דמויות מרכזיות: ווילי "האריה" סמית, ג'יימס
פ. ג'ונסון ופאטס וולר
Main figures: Willie "the Lion" Smith,
James P. Johnson and Fats Waller
Dixielandדיקסילנד
הג'אז המסורתי כפי שנוגן על ידי תזמורות
של מבצעים לבנים, בשיקאגו של שנות ה-20. הסגנון,
שנקרא גם "ניו-אורלינס ג'אז", "שיקאגו ג'אז" ו"ג'אז
קלאסי", מדגים לרוב אלתורים
קבוצתיים במהלך החטיבה החוזרת. בשנות ה-50, זכה הדיקסילנד לתחייה על ידי להקות
של נגני ג'אז חובבים.
דמויות מרכזיות: "תזמורת הדיקסילנד המקורית"
Main figures: the "Original Dixieland
Jass Band"
Traditional
/ New Orleans Jazzג'אז
מסורתי/ ניו-אורלינס ג'אז
ה"ניו-אורלינס
ג'אז" כפי שהופיע בשנות ה-30, הוא צאצא של תזמורות הצעידה של כלי הנשיפה
ממתכת. הסגנון, שחופף מבחינת זמנו לדיקסילנד, לא נטה להדגיש את תפקידי הסולו
ונטה דווקא לנגינה קבוצתית ואלתור משותף. משנע מרכז הג'אז צפונה, מניו אורלינס
לשיקאגו, נקרא גם לואי
ארמסטרונג,
אולי נגן הג'אז החשוב בכל הזמנים, אל הצפון, על ידי ג'ו
"קינג" אוליבר,
וארמסטרונג היה זה שהפריד את הג'אז מהבלוז ולקח אותו לכיוון סגנוני המזכיר
יותר את ה"סווינג", על אלתוריו
המתוחכמים.
דמויות מרכזיות: לואי ארמסטרונג, באדי בולדן, ג'לי רול
מורטון וג'ו "קינג" אוליבר
Main figures: Louis
Armstrong, Buddy Bolden, Jelly Roll Morton
and Joe "King" Oliver
Swingסווינג
מוסיקת ה"ביג בנד" של שנות
ה-30 (ושל שנות מלחמת העולם השנייה) בוצעה מעיבודים כתובים, ולא על ידי משפטים
חוזרים וקטעי סולו מתוחכמים. היו אלה הרכבים פופולריים במיוחד, של 10 מוסיקאים
ויותר, מחולקים לשלוש חטיבות: סקסופון, כלי נשיפה ממתכת (בראס) וחטיבת קצב.
הסגנון מזוהה בייחוד עם בני גודמן
ותזמורתו.
דמויות מרכזיות: פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני
גודמן, דיוק אלינגטון וקאונט
בייסי
Main figures: Fletcher Henderson, Chick Webb,
Benny Goodman, Duke
Ellington and Count Basie.
Bebop בי-בופ
סגנון ג'אז שהתפתח בשנות ה-40 על ידי
הסקסופוניסט צ'רלי פרקר,
הפסנתרן ת'לוניוס מונק
והחצוצרן דיזי גילספי.
אסכולת ג'אז זו האמינה בחידושים הרמוניים, בקצב, ובהיבטים שונים של ביצוע.
הבי-בופ מאופיין בביצועי סולו מאולתרים על תבניות מורכבות ודיסוננטיות, לעתים
קרובות בהדגשה של הפעמה השנייה והרביעית בכל תיבה של ארבעה רבעים, ומבנה המשפט
ה"בלוזי" בן 12 התיבות. לעתים, הוא מאופיין גם בשירת הברות חסרות
משמעות.
דמויות מרכזיות: צ'ארלי פארקר,
ת'לוניוס מונק ודיזי
גילספי
Main figures: Charlie
Parker, Thelonious Monk
and Dizzy Gillespie
Cool Jazz
קוּל ג'אז
תערובת של ביבופ עם אספקטים של סווינג
(נעימות דיסוננטיות פחות, מרוככות ודגשים בחטיבת הקצב). בסגנון זה, כמו בסווינג,
מחזיר המוסיקאי את העיבוד למרכז העניינים. הוא כונה "ג'אז החוף המערבי"
(של ארה"ב), שכן רוב אמניו המובילים התרכזו בלוס-אנג'לס.
תזמורים לא-מעטים, כגון אלה שיצרו גיל אוואנס
ומיילס דייוויס,
החלו לעשות שימוש בכלים לא-מסורתיים כגון הטובה וקרן היער.
Main figures: Lester Young, Bill Evans, Gerry
Mulligan, Miles Davis and
Stan Getz
Progressive
/ Modal Jazzג'אז
מתקדם/ מודאלי
מושג כללי לתיאור "ג'אז מודרני",
המכסה סגנונות בופ ופוסט-בופ שונים, כולל סגנון ה"מודאל ג'אז" המשוחרר
והמהורהר; אלה סגנונות של אלתור המבוסס סדרת מודוסים, במקום אלו המבוססים
על שינויי אקורדים. הג'אז המודאלי ממחיש בבהירות את חשיבותם של רעיונות מלודיים
באמנות האלתור, ובכך שחרר את הסולנים ממבני האקורדים של הבי-בופ. מיילס
דייוויס
היה אחד מראשוני המוסיקאים שניגנו "מודאל ג'אז".
דמויות מרכזיות: מיילס דיוויס,
ג'ון קולטריין, מקויי טיינר וביל אוונס
Main figures: Miles
Davis and John
Coltrane, McCoy Tyner, Bill Evans
Fusionפיוז'ן
מאז שנות ה-60, הפך הפיוז'ן לפופולרי
שבין סגנונות הג'אז. הפיוז'ן הוא בן כלאיים של אלתורי ג'אז עם מקצבי רוק ואנרגיה
"רוקית". מיילס דיוויס,
עם האלבום "ביצ'ס ברוּ", הרבי
הנקוק
עם אלבום הג'אז-פאנק הפופולרי "ציידי ראשים",
ומוסיקאים אחרים בעלי השפעה, מיזגו את קצב הרוק עם המבנים של הג'אז, ובכך
עזרו להביא את הג'אז לקהלים חדשים לחלוטין.
דמויות מרכזיות: מיילס דיוויס,
הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה. להקות כגון "תחזית מזג אויר" ו"תזמורת
מהוישנו"
Main figures: Miles
Davis, Herbie Hancock and Chick Corea. Groups
like 'Weather Report' and 'The Mahavishnu Orchestra'
Free Jazz
(sometimes known as freebop) ג'אז חופשי (ידוע גם כ"פרי-בופ")
משנות ה-50 ועד שנות ה-60, בהנהגתו של
הסקסופוניסט
אורנט קולמן, נע הג'אז בכיוונים ניסיוניים ואוונגרדיים.
הם זנחו במידה ניכרת, או לחלוטין, את הצורות המסורתיות, את המלודיה, ההרמוניה
והקצב הקונבנציונליים. אף על פי שהג'אז החופשי הרחיב את השדה הטונלי וההרמוני
המוכר למאזינים, הוא מעולם לא זכה להצלחה נרחבת.
דמויות מרכזיות: אורנט קולמן, דון שֶרי וג'ון
קולטריין
Main figures: Ornette Coleman, Don Cherry and
John Coltrane
,
וראשיתה במוסיקה של העבדים בארה"ב
,
בו הנגן ממציא סולו מוסיקלי תוך כדי הביצוע, וללא תכנון מוקדם.
בג'אז,
כלי נשיפה מקובלים בהחלט ככלים מלודיים, וכלי הקצב - פסנתר, גיטרה, קונטרבס,
תופים - מספקים ליווי (הגם שלעתים קרובות הם תורמים גם לאלתורים, שהם חלק
בלתי נפרד מהז'אנר).
ו"רגטיים עץ-האדר". סגנון
זה עירב היבטים של שירי לכת
