עולם
המוסיקה מוצף בשנים האחרונות במוסיקה המופקת בסיוע
מסיבי של אמצעים אלקטרוניים, או אף על טהרת המכשור האלקטרוני. זוהי
מוסיקה שנועדה בעיקר לריקוד ולהאזנה באירועים חברתיים של צעירים ונוער. היא
צירוף של השפעות, ממוסיקה אלקטרונית אירופית
ועד סגנונות הג'אז
והפאנק,
ואף תרבות המחאה של השחורים בארה"ב
- ההיפ-הופ.
זירת ההתרחשות של מוסיקת ה"דאנס" נקראת לרוב "הסצינה".
אוצר מלים חדש נוצר סביב מוסיקה זו, למונחים
והיסודות שלא התקיימו לפני עידן המוזיקה האלקטרונית:
דגימה (סמפל) - זהו חומר הגלם הקולי של
המוסיקה האלקטרונית. כל חלק הוקלט מתקליט קיים, או מכל מקור קול אחר, וניתן
להשתמש בו כמרכיב מוסיקלי, לעשות עליו שינויים, ולשלבו בשיר חדש.
אלקטרוניקה - כך קוראים היום למגוון הסגנונות
האלקטרוניים, ההולך וגדל. אחרים קוראים לו בפשטות "טכנו"
(או בהגיה הלועזית "טקנו").
רייב - המונח המשמש למוסיקה חדשה. הוא
מתייחס להתלהבות שיוצרת המוסיקה האלקטרונית והמסיבות ההמוניות הנערכות סביבה.
ראפ - דיבור קצבי, הטקסט לרוב מחאתי,
ומביע את זעמו של הדור הצעיר על הזרם המרכזי והתרבות השלטת, בליווי מקצבים
מוסיקליים ברקע.
Rave - עולם הרייב
בהקשר של תרבות חדשה זו, הדי-ג'יי
(התקליטן) מחליף את המוסיקאי המבצע במרכז ההופעה. תזמורתו כוללת, במקום
נגנים וכלים, זוג פטיפונים, ומכשירים מוסיקליים אלקטרוניים, כגון הדוגם,
מכונת התופים
ועוד. הדי-ג'יי חייב להכיר היטב את התקליטים עמם הוא עובד - הסולם של כל שיר,
הטמפו, ההפסקות וכן הלאה. רק די-ג'יי השולט בחומר המוסיקלי בשלמות, יכול להגיע
לרמת הסינכרוניזציה האמנותית הנדרשת על מנת לחבר את החומרים המוסיקליים השונים.
טובי הגי-ג'ייז הם כוכבי-על וממלאים מסיבות רייב בקהל עצום ורב, של צעירים
שבאו לרקוד לצלילי ה"סטים" שערכו.
מעבר למשמעות המילולית של המונח ("רייב"
משמעו להתלהב), מקובל, כיום, להשתמש במושג לשם תיאור מסיבות פתוחות הנמשכות
כל הלילה, ובהן המוסיקה המושמעת היא טכנו, לסוגיו השונים. במוסיקת הרייב,
מכהן הדי-ג'יי ככוהן הגדול (ה"שאמאן") של המסיבה, והוא משתמש במוזיקה
שבחר, תוך הוספת מיקסים של דגימות ותקליטים מקוריים, על מנת לרומם את המשתתפים
לרמה גבוהה מאוד של התרגשות. בסיועם של אמצעי תאורה מיוחדים ואפקטים חזותיים,
מדבירים הדי.ג'ייז את הרושם ומעמיקים את החוויה הכמו-פולחנית של הרייב. אוהדי
הרייב, או ה"רייברז", מסבירים כי זוהי מסורת של חגיגות קדומות,
שאחיותיה הן טקסי האינדיאנים, האסקימואים ושבטים ברחבי העולם, השוברים את
המחיצות בין המשתתפים. מוסיקת הטכנו
רק מעצימה את התחושות העזות הנוצרות על ידי החוויה המשותפת. האפקטים החזותיים
אינם כורח המציאות, אך הם, ללא ספק, חלק חשוב מהסצינה. ממסיבות עם זרקור אחד
בלבד, ועד כאלה המתהדרות במסכי ענק עם תצוגות חזותיות מדהימות, לייזרים מרצדים
לקצב המוסיקה, וגרפיקה ממוחשבת המבוססת על צורות וסרטי וידיאו מעובדים וכמובן
תוכנות המייצרות גרפיקה מדהימה המתייחסת ישירות למוסיקה המנוגנת - כל אלה
מעצימים את החוויה המהפנטת ומחזקים את השפעתה של המוסיקה האלקטרונית.
סגנונות וזרמים במוסיקה
האלקטרונית
Danceדָאנס
סגנון מוסיקלי שנועד לריקוד. מוסיקה קלילה
וקליטה, בדרך כלל, המנוגנת בדיסקוטקים ובמועדונים למטרות ריקוד. הדאנס פופולרי
במיוחד, ולהיטי פופ רבים משתמשים במקצבי דאנס כבסיס.
Houseהאוּס
סגנון זה הוא זה שהתחיל, באמצע שנות ה-80,
את מהפיכת המוסיקה האלקטרונית, כאשר די-ג'ייז משיקגו
החלו להשמיע מוסיקה המבוססת על תקליטי מוסיקת נשמה
בצירוף מכונות תופים,
חידוש טרי ומסקרן באותם ימים. ז'אנר חדש ו"נקי" זה, המשלב את שירת
הסול השחור עם מקצבים דיגיטליים מודרניים, תפס את מקומו של הדיסקו
של שנות ה-70, והביא אנרגיות מסחררות למסיבות ה"האוס" ("בית"
- ומכאן שם הסגנון "האוּס"). מוסיקה זו כוללת, לרוב, צלילי פסנתר
וצלילים "שמחים" יותר - יותר מכל סגנון אחר בעולם הטכנו.
Technoטכנו
סגנון מוסיקלי אלקטרוני לחלוטין, המתמקד
בפעמה חזקה, ועושה שימוש במקצב כאמצעי היפנוטי. בדרך כלל, אין
שירה בטכנו, והטמפו משתנה בטווח של 115-160 פעימות לדקה. אף שישנם
יוצאים מן הכלל, אלה הן מוסכמות הז'אנר (הסגנון). כמו כן, מרבים להשתמש במוסיקת
הטכנו בדגימות (סימפולים)
שנלקחו מהקלטות אחרות, מסגנונות מוסיקליים שונים, כגון מוסיקת עולם, ואף דגימות
של צלילים בלתי מוסיקליים כקולות טבע ורעשים תעשייתיים, המשתלבים כאן באופן
מושלם. כך, רעש מחזורי של מכונה תעשייתית יכול להפוך בקלות למרכיב ביצירת
קצב הטכנו, וזו, בנוסף לחומרים מגוונים נוספים, כמו ציטוטים מסדרות טלוויזיה
ומסרטי קולנוע, כל אלו יכולים ליצור קטע ("טרק") טכנו מעודכן. בהיותו
אביהם של כמה סגנונות שונים, כגון האמביינט
והג'אנגל,
שהתפצלו ממנו, הטכנו הפך לשם כולל למוסיקה שנוצרה באמצעים אלקטרוניים.
Hip-Hopהיפ-הופ
זהו סגנון איטי יחסית, המבוסס על דגימות,
שעיקרו ראפ
(דיבור מחורז), ומאופיין במושג "לוֹאוּ פַיי", המתייחס לאיכות נמוכה
של הקלטה. הסגנון משתמש בדגימות צליל ומושפע מסגנונות אחרים כריתם-אנ-בלוז,
סול,
פאנקי
ורגאיי.
די-ג'יי ניו-יורקי
יצר את הסגנון בסוף שנות ה-70, על בסיס "סקרצ'ינג" של תקליטים ישנים
וחיתוכים חדים.
אך בראש ובראשונה, היפ-הופ הוא שם כולל
לתת-התרבות בתוכה נוצר הראפ.
היא כוללת ארבעה יסודות מרכזיים, ואלה הם אמנות הגרפיטי, הברייקדאנס, אמנות
הדי-ג'יי (חיתוך וסקרצ'ינג) והראפ. היפ-הופ הוא סגנון חיים בעל ניב, לבוש
ומוסיקה משלו. מאז הפכו הגרפיטי והברייקדאנס נדירים מעט, וכמעט שנעלמו בשנות
ה-90, אנשים כיום נוטים לבלבל את הראפ עם ההיפ-הופ. חשוב להזכיר כי ההיפ-הופ
חי וקיים אפילו בימינו, על כל מרכיביו, הגם שעבר תמורות ופניו השתנו. ההיפ-הופ
נולד כתגובת-נגד של השחורים לדיסקו
המסחרי בעל המאפיינים האירופיים. רבים מאמני
הברייקדאנס והראפרים היו למעשה חברי כנופיות שמצאו אפיק פעילות חדש. המוסיקה
שלוותה את הריקוד הושמעה לעתים רחוקות מאוד בתחנות הרדיו, עם להקות כמו "סליי
ומשפחת סטון", וג'יימס בראון האגדי. מאוחר
יותר, החלו הראפרים להשתלב במסיבות הברייק-ביט, והראפ הפך להיות הקול העיקרי
באירועים הללו.
Rapראפ
ראפ הוא דקלום מילים לצלילי מוסיקה קצבית.
זוהי צורת ביטוי אומנותית שמקורותיה במוסיקה אפריקנית
קדומה ובמסורת שבעל-פה של כל בן-אנוש. בארה"ב,
מסורת זו של אקרובטיקה מילולית ודוקרב של חרוזים התקיימה מאז ומתמיד בקרב
הקהילה השחורה. הראפ נולד כאשר די-ג'יי ג'מייקני
בשם קוּל הֶרְק עבר לניו-יורק
בתחילת שנות ה-70, והתמקם בשכונת הברונקס. הוא
הביא עמו את הסגנון הג'מייקני לניו יורק, הלביש על החרוזים המאולתרים רגאיי
כמוסיקת רקע. מאוחר יותר, במסיבות, קריאות קולניות של התקליטן והחוגגים הפכו
חלק פופולרי של הסגנון, והרק הקים להקת ראפ שבה, לראשונה בארה"ב, שניים
מחבריו של הדי. ג'יי הֶרק לקחו את המיקרופון, והוא נשאר לטפל במוסיקה.
הראפ צבר עוד ועוד פופולריות בקרב צעירי
ניו יורק, בעיקר השחורים שבהם, שכן לא דרש שום כלי נגינה, לימוד, או כל השקעה
אחרת. לרוב הראפרים היה כשרון, יכולת וזמן בלתי-מוגבל לאימון ושינון בעל-פה.
לראפ לא היו כל גבולות של סגנון, נושא או מגבלות אחרות. די היה בהתאמת המלים
לפעימה
ולתִזמון, כדי לבצע ראפ נקי. מצד שני, הראפ היה אינדיבידואלי מאוד ושיקף את
אישיותו של כל ראפר. רבים ראו בראפ קרש-קפיצה להצלחה שתחלץ אותם מהעוני והמצוקה
אל שגשוג כלכלי.
Acid House אסיד האוס
סגנון האסיד-האוס התפתח כאשר מספר מכונות
תופים,
כגון דגם ה-303 של חברת "רולנד", פיתחו צליל של "פאנקי חמים",
הנשמע מעט "נוזלי". המילה "אסיד" היא אחת ממקורות הרתיעה
שהסגנון מעורר, שכן נאמר עליו כי הוא מעודד שימוש בסמים, אך יש הטוענים שמקור
המושג דווקא בצירוף שפירושו בלועזית "צריבת חומצה", טכניקה המשתמשת
בדגימה מתקליטים אחרים.
Acid Jazz
אסיד ג'אז
תערובת של אלמנטים ג'אזיים
עם פאנק,
היפ-הופ
ומוסיקה לטינית.
המונח הוא פרי המצאתו של תקליטן לונדוני מפורסם, בתגובה לאסיד
האוס
הפופולרי.
Breakbeat
ברייקביט
הברייקביט מזוהה עם דגימות (סימפולים)
היפ-הופ
המושמעות במהירות גבוהה יותר מבמקור. שירי רגאיי
מנוגנים בו לעתים קרובות, והשפעותיו של סגנון הרגאיי ניכרות היטב בברייקביט,
חרף הכפלת הקצב פי שניים (הקצב ברגאיי הוא 65-80 פעמות לדקה, בעוד שאת מוסיקת
הברייקביט מנגנים לרוב במהירות כפולה). זהו סגנון מצוין לריקוד, אף שהוא פחות
מהפנט מסגנונות אחרים של טכנו.
Ambientאמביינט
ייחודו של האמביינט, שהתפתח מתוך המוסיקה
האלקטרונית הניסיונית של שנות ה-70, הוא במטרה שלו: להרגיע את המאזין, ולא
דווקא לגרום לו לרקוד. מוסיקת אמביינט כוללת מקצבים ודגימות מרגיעים, והיא
משרה תחושות של רוגע ומנוחה, מאפיין הגורם לרבים לראות בה כלי ריפוי. המונח
נטבע בזמנו על ידי אמן האמביינט הראשון, בריאן אינו.
Tranceטראנס
מוסיקת הטראנס מקורה בסצינת הטכנו
של גרמניה
בשנות ה-90 המוקדמות. הטראנס מזוהה גם עם חופי גואה שבהודו
(מקום פופולארי בקרב הצעירים המערביים, הגודשים אותם כמקום חופשה מועדף),
והוא עדין ונעים יותר לאוזן מרוב סוגי הטכנו. הסגנון מתרכז בקטעי סינטסייזר
קצרים וחוזרים, ועל מקצבים
המתחלפים מדי פעם. עם זאת, שלא כמו האמביינט,
הטראנס בהחלט מאפשר לרקוד לצליליו. הטראנס נמסה לקחת את ההמון הרוקד אל עולם
אחר, ל"טראנס" של מוסיקה ותנועה. הסגנון הוא תערובת של מוסיקת אנרג'י
אירופית (המרקידה ב-140 פעימות לדקה), ושכבה
של מוסיקה תעשייתית. התוצאה היא טכנו אינטנסיבי, המגשר בין טכנולוגיה ורוחניות.
Jungle (Drum
N' Bass)ג'אנגל
(דראם-אנ'-בייס)
הג'אנגל או הדראם-אנ'-בייס הוא סגנון
שנוצר באנגליה
בתחילת שנות ה-90. זהו סגנון טכנו
עם מקצבים מורכבים המבוסס על לולאות ("לופ") מוסיקליות חוזרות ומהירות,
ומושפע מהריתם אנד בלוז
ומהרגאיי.
המהירות האופיינית לו היא 160-180 פעימות לדקה.
עולם
המוסיקה מוצף בשנים האחרונות במוסיקה המופקת בסיוע
מסיבי של אמצעים אלקטרוניים, או אף על טהרת המכשור האלקטרוני. זוהי
מוסיקה שנועדה בעיקר לריקוד ולהאזנה באירועים חברתיים של צעירים ונוער. היא
צירוף של השפעות, ממוסיקה אלקטרונית אירופית
ועד סגנונות הג'אז
והפאנק
