שוברים את הטונאליות וסוגדים לדיסוננס. משתוללים עם הקצב ומפרקים את המבנים המקובלים. הכל מותר וכולם יכולים. אמצעי הקלטה ותקשורת המונים הגדילו את היכולת אבל הקהל מתרחק והולך.‏‏
‏

בתחילת המאה ה-20 התגברה המגמה, שהתחילה ברומנטיקה, לשבור את הצורות והמוסכמות הישנים. ארנולד שנברג יצר סגנון כתיבה "א-טונאלי" (לא טונאלי, ללא טוניקה) בו הוא מבטל לחלוטין את המסגרת של הסולמות המקובלים. הוא יוצר את שיטת "שנים-עשר הצלילים", המתבססת על הסדרה הזו. המלחין יוצר סדרה של שנים-עשר צלילים שונים שעליה הוא מבסס את יצירתו. הקולות השונים אינם תלויים זה בזה ואין שום הגבלה על יצירת דיסוננסים בין הקולות. סטרוינסקי לעומתו, תרם חידושים בתחום המקצב וריבוי הטוניקות (פוליטונאליות), מעין פוליפוניה בארוקית, אך מתירנית לחלוטין בחוקי הכתיבה. הוא נחשב גם חדשן בתחום המבנה המוסיקלי. נטיה אחרת בתקופה זו היא לכתוב "קונטרפונקט דיסוננטי", סוג של פוליפוניה בנוסח הבארוק אך מתירני לחלוטין, בנושא הכתיבה המוסיקלית.‏

במהלך החצי השני של המאה חלה שבירת מוסכמות כללית. צורות רבות מספור נוצרו וכל יוצר קובע לעצמו את סגנונו והפילוסופיה האמנותית שלו. מוסיקה אלקטרונית ואלקטרו-אקוסטית, המשלבות מיכשור אלקטרוני וסינטיסייזרים עם כלי נגינה אקוסטיים, מוסיקה מינימליסטית, מוסיקה אַלֶאַטוֹרית ועוד.‏

ביצוע חי בקונצרט של היצירה המודרנית הכי שקטה מאת ג'ון קייג' - נחשו איזו?