ההבעה האישית של היוצר
תופסת את המקום המרכזי והמלחינים יוצאים לחופשי. הפואמה הסימפונית מתארת מראות
ונופים ומלחינים מגלים את המוסיקה של עמיהם. הכרומטיקה מגדילה את אפשרויות
ההבעה
האמנות
בתקופה הרומנטית מחליפה את הדגש על צורה ומבנה בהבעתו
האישית של היוצר, לאו דווקא במסגרת מוגדרת של צורה. אמנם ממשיכים ליצור
את הצורות הישנות (סימפוניה,
סונטה,
קונצ'רטו)
אך הן עוברות שינויים מהותיים. הדגש עובר ליוצר הבודד. מתפתחת "המוסיקה
התוכניתית"
(או "המוסיקה התיאורית" כפי שמכנים אותה אחרים) וליסט
יוצר במסגרתה את ה"פואמה הסימפונית",
בה נקבע מהלך היצירה על פי התוכן
ולא על פי התבנית הצורנית.
חשוב להזכיר את "המוסיקה
הלאומית"
שבמאה ה-19 הפכה לפלג משמעותי ביצירה המוסיקלית.
תקופת "אביב העמים" היא עידן של זיקה לאומית בקרב עמי אירופה
ומלחינים אירופים רבים (מוסורגסקי,
סמנטה,
דבוז'אק
ואחרים) ביטאו את המוסיקה של עמיהם ביצירותיהם.
בתקופה זו עושים מלחינים שונים שימוש
רב בכרומטיקה
ובסולמות
כרומטיים.
בניגוד לעולם האופרה שהרבה לעסוק בעבר
במיתוסים ואגדות, בזרם של ה"אופרה וריסמו"
נוטים כותבי האופרה
לכתוב אופרות המבוססות על חייהם של האנשים הפשוטים ולהמחיז על הבמה סיפורים
אמיתיים מאי-פעם בעבר.
האמנות
בתקופה הרומנטית מחליפה את הדגש על צורה ומבנה בהבעתו
האישית של היוצר, לאו דווקא במסגרת מוגדרת של צורה. אמנם ממשיכים ליצור
את הצורות הישנות (סימפוניה
,
סונטה
