|
|
   |
|
|
|
|
|
|
מלחינים  ברג     שטוקהאוזן |
 
התכוון בעזרת ההגיון של 12 הצלילים השווים בחשיבותם (א-טונליות)
והחוקים המתלווים אליהם, להציע תחליף לשיטה הטונלית בה צליל אחד הוא המרכזי.
השיטה שפיתח שנברג בתחילת המאה ה-20 הפכה לאחת משיטות ההלחנה החשובות במוסיקה
המודרנית, בין השאר בזכות תלמידיו של שנברג, אלבן
בֶּרג
ואנטון וַבֶּרְן.Serialism - סריאליזם
ואינה מחייבת שורה בת 12 צלילים אלא שורה בת
מספר צלילים בה בוחר המלחין (אך לא יותר מ-12). ישנו גם הסריאליזם
החמור
בו כל תכונות הצליל נגזרות מן הסדרה ולא רק גובהי הצלילים כבשיטה הדודקפונית.
מקצב,
דינמיקה,
טמפו
וכדומה - כולם נגזרים מהסדרה המקורית.
הגה את רעיונות החזרה המתמדת (רפטיטיביוּת) בהשראת הג'אז החופשי של ג'ון
קולטריין. סטיב רייך (יצירתו המפורסמת לתופים
"דראמינג")
ופיליפ גלאס
("מוסיקה ב-12 חלקים")
הם מהבולטים בזרם זה, שאף השפיע רבות על המוסיקה
הפופולארית.
גם שטוקהאוזן
הלחין בשנות ה-70 יצירות מינימליסטיות שהבולטת ביניהן היא
"כיוונון אוירה לשישה זמרים" .,
אבי השיטה, הושפע מהמסורות המוסיקליות של המזרח ומהפילוסופיה ההודית אותה
למד בעיון. הוא חיבר יצירות כ"מוסיקת התמורות"
שחוללו סערה בקרב המאזינים בהיותן בלתי רגילות
וכמעט מרגיזות באופן שבו הוגשו לקהל (ביצירה בשם "4:33" ,
למשל, דורש קייג' מהרכב נגנים בלתי מוגדר לשבת במשך 4 דקות ו-33 שניות ולשתוק.
המוסיקה היא הרעש הנשמע מסביב). גם שטוקהאוזן
("משבעת הימים")
ואחרים הושפעו מהרעיונות של האקראיוּת.
("תגובה")
ושטוקהאוזן
("הימנונים")
הם מהיוצרים החשובים בתחום זה. מלחינים נוספים בזרם זה הם מקס
מתיוּס
ולוצ'יאנו בֶּריו,
שעסק תקופה מסויימת בהלחנה של מוסיקה אלקטרונית ("תֶ'מָה").Concrete music - מוסיקה קונקרטית . |
       |
 |
 |
