|
|
   |
|
|
|
|
|
|
מלחינים
 מנדלסון |
המושרת בקולות, בהיותה צורה אינסטרומנטלית (מנוגנת בכלי נגינה). הסונטה הפכה
מצורה דתית בת 4 פרקים באופי מנוגד במאה ה-16, לצורה מוגדרת בתקופה
הקלאסית
ולאחריה, המנוגנת בדרך כלל בכלי אחד
(סונטות לצ'מבלו,
כינור
וכדומה). הפרק
הראשון של הסימפוניה,
המיועדת לתזמורת גדולה, כתוב גם הוא בצורת הסונטה (הצורה נקראת גם אלגרו-סונטה)
וכך גם הקונצ'רטו,
המיועד לכלי סולו ולתזמורת.,
בנו של י.ס.באך,
שנתן לה את המבנה האופייני ובמיוחד לפרק הראשון המוגדר היטב מכאן והלאה -
הסונטה-אלגרו .
כל המלחינים הקלאסיים הגדולים כתבו מאז בצורה זו, להרכבים שונים. היידן
כתב יצירות רבות בצורת הסונטה והוא נחשב לאבי הסימפוניה הקלאסית,
וכמוהו גם מוצארט.
בתקופה הרומנטית
בלטו בתחום הסונטה והסימפוניה גם שוברט,
ברהמס
ומנדלסון.
אך הבולט מכולם היה בטהובן,
שהוסיף לה פרק רביעי והפך את הסונטה לצורת הביטוי העיקרית שלו. ידועות הסונטות
שלו לפסנתר ("הפתטית" ,
"אפסיונטה" ו"סונטת
ליל ירח"),
סונטת "קרויצר" לכינור ולפסנתר וכמובן הסימפוניות
שלו הכתובות בצורת הסונטה. הוא ביטא דרמה באופן מוסיקלי, הביע רגשות בצורה
חסרת תקדים והכניס הרמוניות נועזות לסונטות שלו.
נחשבת הסונטה לצורה חשובה, אם כי קבועה ואחידה כבעבר.
|
       |
 |
 |
